גננת. מילה שאומרת כל כך הרבה, מילה שעושה טוב בלב, אוטומטית. כל כך מנוגדת למילה פיגוע, למילה רצח, מילים שאנחנו רוצים למנוע מילדי הגן.
הגננת בת שבע ניגרי מהישוב בית חגי נרצחה אתמול בפיגוע, לעיני בתה. וכמו שיש הורים שכולים או אחים שכולים, יש, להבדיל, גם ילדי-גן שכולים, שלא יפתחו את שנת הלימודים עם הגננת שלהם.
והיא הרי נפלה על משמרתה. לגננות כידוע אין חופש גדול בימים אלה.
בת שבע הייתה בדרכה להכין את הגן ליום הראשון.
ושוב קיבלנו תזכורת, כמה דמויות פלא נסתרות חיות בקרבנו. בהספדים שנישאו אתמול בלילה עלתה דמות מלאת התמודדויות, מלאת שמחה: קראו לה בת שבע כי הוריה חיכו שבע שנים עד שתיוולד. גם היא עצמה חיכתה שנים לילדים משלה, ואז הכניסה לתוך הבית שלה ושל בעלה אלי שתי ילדות אומנה.
היא הייתה גננת חמה ומאירה, כמו שאפשר לראות בתמונה המקסימה הזו. הורים רצו שהילד שלהם ישובץ לגן שלה. ילדים שמרו איתה על קשר שנים אחר כך. “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”, ציטטו עליה את הפסוק שקראנו בשבת בפרשה. תמימות היא שלמות.
אפשר רק לחשוב מה קורה במערכת החינוך הפלסטינית, מה לימדו בגנים שם, בעוד בת שבע לימדה ערכים ודרך ארץ.
הקהל שר אמש בהלוויה את המזמור “אשת חיל”, שורה אחרי שורה. קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ, ועוד מאות מאות ילדים וילדות.
לזכרה. יהי רצון שנשמתה תשפיע טוב על פתיחת שנת הלימודים של כולנו.