קרן נויבך: וזה מוביל אותנו לסיפור הפוליטי, שהוא סוג של אירוע מתגלגל – ועד שהכנסת לא תחדש את מושבה לא יצטרכו לקבל הכרעות, אבל זה הזמן לקיים את הדיונים האלו. איפה עומד הסיפור של חוק הגיוס, מול המשך חקיקת הרפורמה?
יואב קרקובסקי: אומר זאת כך: אין רפורמה יותר. הרפורמה, אפשר לומר, הרפורמה, ההפיכה, איך שאת לא רוצה לקרוא לזה, השינויים המשפטיים, כל אחד נותן לזה את ההגדרה שיותר נוחה לו לאוזן ולפה, הרפורמה הזאת לא תקודם יותר במושב החורף של הכנסת. זה כבר די ברור, גורמים הכי בכירים בליכוד אומרים את זה.
הנושא המרכזי שעומדים לדון בו עכשיו הוא חוק הגיוס, או חוק ה’אי גיוס’, שהחרדים תובעים אותו, והדבר הזה מעורר הרבה מאד אמוציות בליכוד, וגם שם, במפלגת הליכוד, מפלגת השלטון, יש התנגדות לחוק הגיוס כפי שנמצא עכשיו על שולחנה של הממשלה, זה עוד לא עבר אפילו לא הצבעה בממשלה לפני שמביאים את זה לאישור הכנסת. יש התנגדות לאופן שבו החוק הזה מוגש, למרות הסכמים קואליציוניים מאד ברורים, גם על התוכן.
אומר לי בכיר מאד בליכוד, שהיה מאד מעורב בחתימת ההסכמים הקואליציוניים מול המפלגות החרדיות: מה שנחתם בינואר, נחתם בינואר. מינואר ועד היום מציאות אחרת לחלוטין, וצריך להתאים את חוק הגיוס למציאות המשתנה. ומהי המציאות המשתנה, קרן? ההפגנות ברחובות, המחאה הציבורית הרחבה על הרפורמה המשפטית.
ואין ספק שמה שאנחנו רואים בקפלן במוצאי שבתות ובצמתים ברחבי מדינת ישראל נגד הרפורמה המשפטית יתעצם ויכלול גם גורמים מתוך הימין הישראלי, אפילו מקרב מצביעי ליכוד, נגד חוק הגיוס. מדוע? כי הוא חוק בלתי שוויוני קיצוני שמשסע את החברה הישראלית עוד הרבה לפני הוועדה למינוי שופטים.
קרן: שרי, לאן זה הולך, להערכתך? תכניסי אותי קצת למה שקורה בתוך המפלגות החרדיות. מצד אחד רואים מידי פעם מאמרי פרשנות שאומרים, ‘מה לנו ולרפורמה הזאת, זה מפיל עלינו עכשיו תיק עצום, אנחנו נתפסים כסוג של אויב, זה נושא שבכלל, מלכתחילה, לא היה על ראש שמחתנו’. מצד שני, אנחנו שומעים הודעות, ‘אנחנו מחויבים לחלוטין לקואליציה’. איפה פה המפלגות החרדיות? ואני מניחה גם שש”ס ויהדות התורה כל אחת סיפור אחר הן לא בהכרח אותו סיפור.
שרי רוט: נכון, וגם בתוך ‘יהדות התורה’ יש שני סיפורים, יש את הסיפור של ‘דגל התורה’ ויש את הסיפור של החלק החסידי – ‘אגודת ישראל’, שהיא יותר נוקשה בנושא של חוק הגיוס. אני רוצה לפתוח במה שהיה אתמול ולעשות סדר בעסק הזה של הביקור של יו”ר המחנה הממלכתי בני גנץ בביתו של הרב ברגמן.
משום מה בתקשורת החילונית בה פחות מכירים כנראה את ההיררכיה בתוך ‘דגל התורה’ ייחסו לזה המון הילה והכתירו את זה בכתרים. ולא היא. מי שמכיר קצת את פניה של ‘דגל התורה’ יודע שההנהגה של ‘דגל התורה’ לא כוללת את הרב ברגמן, לא כללה אותו בעבר וכנראה גם לא תכלול אותו בעתיד. יש החושדים בו אפילו בהשתייכות, קלה לפחות, לפלג הירושלמי. מכאן גם האמירות המאוד נחרצות שהוא אמר לבני גנץ, ‘לא יזיזו את לומדי התורה’ וכו’.
הוא לא היה נראה כמו מי שמוכן לבוא לקראת איזושהי פשרה. אני לא בטוחה ש’דגל התורה’ כן תהיה מוכנה לבוא לפשרה, אני רק יודעת שכשהגיע חוק של משרד הבטחון על ידי שר הבטחון דאז ליברמן – ‘דגל התורה’ היתה יותר פרגמטית, והיא הסכימה לחתום עליו, בשינויים כאלו ואחרים. מי שלא הסכימה לחתום עליו זו אגודת ישראל החסידית, שם האדמו”רים התנגדו.
אני חושבת שהביקור אתמול היה טוב, מבחינת תמונה, לשני הצדדים. בני גנץ, שמאד רוצה להדק את הקשרים עם החרדים כי הוא פוזל ליום המחר, ליום שבו לפי הסקרים, ואולי גם הבחירות הבאות, אנחנו הרי לא יודעים – הוא ירצה להיות פה ראש ממשלה ובלי החרדים זה קשה מאד. החרדים מצידם, מי שהזמין את הביקור הזה רצה פשוט לקבוע עובדה בשטח: הנה, הרב ברגמן מוליך פה מהלך. זה יותר נועד לשים ‘אצבע בעין’, לא מצידו כמובן, לא הוא ארגן את זה, אבל מצד אלו שארגנו, לשים ‘אצבע בעין’ להנהגה הליטאית היום שכוללת את הרב דוב לנדו, ראש ישיבת סלבודקה.
ומצד בני גנץ, ‘אצבע בעין’ כנראה לנתניהו. עכשיו, זה לא מופקע שבני גנץ יהיה מעורב בדרך כזו או אחרת באיזושהי פשרה, ובהמשך לאייטם הקודם שלך על הרשויות המקומיות הערביות יכול להיות שגם הסיעות הערביות יעזרו לחרדים בהעברת החוק בכנסת.