שרי רוט: תעשו שיח מתורבת. לעלות לאוטובוס, לדבר עם ילדים?

דרוקר: אז מה באמת קרה על האוטובוס באשדוד? אנחנו משחזרים את זה כאילו זה התנקשות במנהיג פוליטי… (בסרטון שירת ‘הבאנו שלום עליכם של הנשים מ’אחים לנשק’ על האוטובוס, חרדים אוטמים אוזניים, כדי שלא לשמוע שירת נשים).

יהודה פולק, איש ‘אחים לנשק’: הסרטון הזה מייצג כמה שניות מתוך שעה של נסיעה. הוא ערוך כמובן בצורה מגמתית. אתחיל כמובן ממה עשינו באוטובוס, מה יש לעשרה אנשים לא משועממים לעשות על האוטובוס. אנחנו בעצם בחצי שנה האחרונה נפגשים יום יום עם חרדים ומנהלים איתם שיח. אנחנו עלינו לאוטובוס כדי לנהל איתם שיח.

מה שאנחנו אומרים להם זה לעזור לנו להגן על המדינה, אנחנו גם אומרים להם שאנחנו, הציבור הלא חרדי, לא מוכנים שבספר החוקים הישראלי יהיה חוק שמפלה בין דם לדם. אנחנו היינו בבקו”ם תקופה ארוכה, בגלל חוק הגיוס, עכשיו אנחנו הולכים לאוטובוסים ורוצים לדבר עם הציבור החרדי מעל לראש של המנהיגים שלהם.

דרוקר: אבל השאלה, יהודה, אם זאת הדרך הנכונה לנהל שיח, להביא נשים, שזה רגיש עבור אוכלוסיה חרדית, גם לבושות, אני לחלוטין שלם עם הלבוש שלהן, אבל לא יודע זאת הדרך הכי חכמה לפתוח שיח עם הציבור החרדי במתכונת הזאת…

פולק: הנשים בקבוצה שלנו דיברו עם הנשים החרדיות. אני יכול להגיד לך שבשבוע שעבר, לדוגמה, אחת הנשים אצלנו, אמא לארבעה ילדים, ישבה מול אמא חרדית והסבירה לה מה זה אומר ארבעה ילדים בקרבי בצבא. מה זה אומר לאמא. והאשה החרדית, וזה היה קטע מדהים, פשוט פרצה בבכי. הנשים שלנו בעצם מדברות עם הנשים החרדיות. זה חלק מאד מאד חשוב בשיח הזה.

דרוקר: צריך לומר שהתנועה שאתה משתייך אליה הוציאה מעין הודעת התנצלות על הדבר הזה וכתבו שם ש”זו אינה דרכנו”, אתה שלם עם ההודעה הזו? חושב שהם הלכו קצת רחוק מדי?

פולק: קודם כל, חשוב לי להגיד, באנו לנהל שיח, לא באנו לפגוע באף אחד. אבל אם מדברים על התנצלויות בוא נבין מה היה שם ואז נראה מי צריך להתנצל בפני מי, ברשותך. אז מה שהיה שם, עלינו לאוטובוס, ניהלנו שם את השיח. באיזשהו שלב השיח התלהם. זה קורה. אנחנו בדרך כלל לא מגיבים לפרובוקציות ולא מגיבים גם לצעקות, אנחנו מאד ‘קולים’. באיזשהו שלב החרדים התחילו לשיר, בהתרסה, כדי לא לתת לנו לדבר, ואז הנשים שלנו, ששמעו את זה, גם הן שרו, זו מחאה ציבורית ואם הם שרים אז גם הן יכולות לשיר.

(על המסך הקטע בו חרדי קורא לעבר ‘אחים לנשק’:  ‘הפרענו לכם? באנו לתל אביב להפריע לכם באוטובוסים שלכם? מה אתם מגיעים לפה, עושים פה בלגן?’ והמפגינים, בתגובה, שואלים ‘זה האוטובוס שלך?’ הבחור ממשיך: ‘מה אתם עושים פה בלגאן? בושה וחרפה! אז לכו’)

דרוקר: אז איך זה נגמר כל הנסיעה הזו, שנראית כמו מבוא לאלימות?

פולק: קודם כל, לא היתה שם אלימות. מה שהיה, הם התחילו לשיר, ואז הנשים שלנו גם התחילו לשיר, ובזה נגמר האירוע.

דרוקר: מה? ירדתם משם באמצע אשדוד? איך אתם חוזרים משם, סליחה על הקטנוניות?

פולק: לא, זה קו אוטובוס מאשדוד לבני ברק וירדנו בתחנה שתכננו לרדת בה. אבל, חשוב לי להגיד, אנחנו באנו לנהל שיח, לא באנו לפגוע באף אחד. אבל ברגע שבצד אחד מנהלים משהו מתריס, אז גם בצד השני זה קורה. ואם כבר מדברים על התנצלויות, אני לא שמעתי לא את גפני ולא את דרעי מתנצלים בפני החיילת הזו ברכבת שהשפילו אותה, ואני לא שמעתי את ההנהגה החרדית מתנצלת בפני הילדות בקו 80 שבכלל לא רצו להעלות אותן לאוטובוס. ושוב אני מדגיש, באנו לנהל שם שיח, על נושא השוויון בנטל.

דרוקר: אוקי, נראה לי שאת זה אפילו אנחנו הבנו בשלב הזה של השיחה… שרי, אני חייב להגיד לך, אני רואה שם את החרדי תופס את האוזניים ככה, כאילו הוא פשוט מותקף על ידי ארבע נשים ערומות. בואי, זו קצת הגזמה… בסבל שנגרם לו כשהוא שומע שירת נשים…

שרי: תקשיב, רביב, כואב לי אפילו לנהל את השיח הזה. כל כך כואב שהמדינה שלנו הגיעה למצב הזה. כאילו, ‘החרדים האלה’, ובואו נעלה להם לאוטובוסים. אני הראשונה בעד שיח, בואו נפתח סלונים, נעשה שיח מתורבת… לעלות לאוטובוס, לדבר עם ילדים, זה צעק, זה החזיר…

דרוקר: אני מסכים איתך שלעלות לאוטובוס זו לא הדרך הנכונה לפתוח שיח. אבל הסבל החרדי הנוראי כתוצאה מזה שהם שרו ‘הבאנו שלום עליכם’? שמעתי כבר דברים יותר גרועים.

שרי: זה עוד הדבר הקטן. איילת נחמיאס ורבין, למשל, פותחת את הסלון שלה כל פעם לשיח, זו דרך.  אז נכון, היו שצעקו על חיילות, וחלק מחברי הכנסת החרדים גינו, חלק היו בחופשה והתעלמו מזה, וזה לא בסדר, הנה אני כבר מראש פה באולפן מגנה מראש כל חרדי שעושה משהו של אלימות, אין לזה שום מקור בתורה לנהוג ככה, זו לא הדרך!