דרמה מטלטלת: גולשי הגלים הצילו 5 אחים מטביעה בחוף אשדוד

חמישה  אחים החלו לטבוע אמש (חמישי) בים באשדוד,  בסמוך לשובר הגלים של המרינה, אל מול עיני אמם – שהייתה עם שני ילדים נוספים על החוף.

אם המשפחה הגיעה איתם מירושלים לחוף באשדוד.

תחילה טבעה הילדה בת ה-7, ואחריה אחיה הגדולים שניסו להצילה. קבוצה של גולשי גלים שהיו בסביבה, בהם נער בן 15, הצליחו להוציא אותם מהמים, כאשר בכל אותם רגעי דרמה,  אמם של הילדים נמצאת על החוף, צועקת ומתפללת.

מוריס בן שימול, אחד הגולשים שהשתתפו בחילוץ הדרמטי, סיפר לאסף פוזיילוב מ’כאן חדשות’: “שמענו מלא צעקות של האמא מהחוף. ראינו את הילדים תופסים את הילדה שכבר שקעה. גם הילדים התחילו להיסחף ולהיטרק על הסלעים. כשהגענו, ראינו את העקב של הילדה בפוקס, כשהיא כבר שקעה. חבר שלי משך את הרגל שלה – והופ הוצאנו אותה, אחרי שהיא בלעה כבר טונות של מים. שמנו שני ילדים על כל גלשן. אחד מהם, שהיה יותר בוגר, תפס בחוט מאחורה ולא הצלחנו לצאת. נשברו עלינו גלים, אז חתרנו לעומק, עקפנו את הגלים ויצאנו דרך חוף אחר. זה היה ממש נס.

לאתר ‘אשדוד נט’ סיפר בן שימול: “זה היה בתשע בערב בערך, אני גולש כבר שנים ובחיים לא נתקלתי בסיטואציה כזאת, משפחה שלמה כמעט טבעה למוות. הילדה הקטנה התחילה להיסחף, האחים שלה ניסו להגיע אליה ונסחפו גם כן לכיוון השובר. אני, הגולש אבי לוי, הגולש יונתן צ’פארק – רק בן 15 – וגולשים נוספים, התחלנו לחתור לכיוונם. הגענו אל הילדה הקטנה והיא כבר הייתה מתחת למים, שקעה. משכנו אותה ברגע האחרון – נאבקנו בגלים שזרקו אותנו שם לשובר, אבל הצלחנו אחרי מאבק גדול להרים את כולם על הגלשנים ונתנו לזרם לקחת אותנו – בסופו של דבר הצלחנו ממש בכוחות גדולים להוציא אותם מהמים”.

על רגעי הדרמה כתבה האמא לאחר האירוע:

“לא נמצאו המילים בהן אוכל להביע את תודותי העצומות, לך אלוקי! ‘ואתה עתיד לטלה ממני’, ממלמל כל יהודי, בכל בוקר.

רק שהיום מילמלתי לעצמי גם בערב, שבתי בת ה-7 נסחפה בפתאומיות במערבולת הים הטובענית. שלושת ילדי רתמו את ליבם הטוב ומלא כוחותיהם (גם הם סה”כ ילדים) לסייע לאחותם המתחננת להצלה. אך, זרם אכזרי שכזה הנע במהירות עצומה, הצליח לסחוף גם אותם. ואני, קופאת על מקומי, מתחילה לרוץ לאבר ילדי הזועקים, המתחננים ומשוועים לחילוץ ולישועה.

כן, אני אופטימית מטבעי, מאמינה שאין בלתי אפשרי… רק שהפעם גם מנקודת ראיתי, אין בכלל מהיכן לגייס את ההצלה והסיוע לעוללים שלי. וטרם דברתי על סיוע רגשי ופיזי… אלוקים, מתחננת אני מעומק ליבי, אל תנסה אותי! אל תראה לי את ההמשך שכעת הנני מדמיינת בדמיוני הכאוב!

אני לא עומדת במה שעיניי כבר ראו עד כה! הקטנה מפרפרת במים, ועקבותיה כמעט ואבדו… והגדולים – אינם מרפים, מנסים בכוחותיהם האחרונים, למוש את אחותם. ואני- רחוקה, בשפת הים, לצד שני בני הקטנים, שכל נסיון שלי להתקרב ולנסות, לפחות שאדע שאת המוטל עלי עשיתי… אך הוא גובה במחיר ששני הקטנים מתמגנטים אחרי.

ואני, כבני ישראל על שפת הים, מלפני ילדי הזועקים, והסחף מאיים עליהם ואינו מרפה,  ומאחורי ילדי הקטנים מתחננים: “אמא, אל תשאירי אותנו לבד”.

בעלי, אבי ילדיי, זועקת אני מקירות ליבי, את נאקת ליבי, בכוחותי האחרונים. אתה אביהם הביולוגי, וממש בעוד יום, יחול תאריך פטירתך. עמוד בתחנונים, זעק ותבכה על ילדנו, יהיה מליץ יושר בעדם, שיחד במשולש משותף יצרנו אותם!! לבד ודאי לא אוכל.

טרם אקרא, ואלוקי יענה! לפתע, נצבו כמה גולשים אשר שמעו את זעקותיהם וקול תחנונם של הקהל הצופה, המתחנן להציל את חמשת ילדי. יש כאן ילדים, ילדים קטנים. הם כבר נעלמו ונסחפו… אין לי הסבר מהיכן הגיחו המלאכים הטובים הללו… הם נאבקו דקות ארוכות להציל.

תחילה ניסו למשות את הקטנה, בת ה-7 ,אך זה לא ממש צלח… אבל הם לא הרפו לרגע… צללו לעומק, ומיד זרקו את הקטנה על הגלשן…תוך שתופסים בעוצמה את הגדולה. וחבורה נוספת, משתה את השניים הנוספים שהיו במצב טוב יותר ברוך ה’.

הם נאבקו משך זמן, שהיה נראה כנצח, עם הגלשן, כשבתי הקטנה אמורה להיות עליו, רק שהגלים העצומים, מחבלים במטרה הנשגבה. הם מעיפים תגלשן כלפי לב הים והקטנה בין חיים למוות…

ברחמי שמים עצומים, מלאכים, שליחים נאמנים מידיו הרחומות של אלוקי, הוכיחו בגבורה עילאית, ‘שאין דבר העומד בפני הרצון’!

והילדות על הגלשן שכבר שומר על יציבותו. וכך גם הגלשן הנוסף, כבר יציב ובטוח, ב”ה.

במשך דקות נוספות, שמרו הגלשנים על ילדי, הנצורים בידיהם המבטיחות של הגלשנים, הגולשים בעדינות, אל הבטוח מחוץ לחוף מסוכן שאינו מבטיח…

לא אמצא המילים בהן אוכל להביע תחושותי הקשות, המרגשות, כרוכות בהודיה עצומה על הצלתה של הגדולה, אשר פסקה בנחרצות ‘שכבר ראתה את המוות’.  ובחיבוק הראשון שחשתי את גופה הזעיר של הקטנה, שכולה שיר והודיה. כמובן, גם בעת שקרבו אלי שאר אוצרותי אשר זכיתי לחבוק ולקבלם מחדש ממש.

אבא, לא מובן מאליו שאנו, כולנו, ברחמיך, כאן בבית, בריאים ושלמים תחת קורת גג ביתנו”.