כוכבת הקולנוע והתאטרון שהקימה את ‘הקאמרי’ יושבת ולומדת תורה

כשבתיה לנצט מקריאה לי בקולה המהפנט שיר משיריה שיצאו בימים אלו, או מתארת לי את החייל משירו של אורי צבי גרינברג, שלוקח את שרידי האפר של אמו לארץ ישראל, ונזכר איך אימא סיפרה לו על הכותל ועל בגד הקטיפה שתתפור לו כשיגיעו לארץ ישראל – היא נשנקת מבכי, וגורמת גם לי לדמוע ולהבין שאת השיר מקריאה לי הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי, מייסדת הקאמרי, האחרונה לדור אנשי התרבות הישראלית של ראשית ימיה של מדינת ישראל – בתיה לנצט שחוגגת כעת 93 שנים.

אילו לא היתה בתיה בעשור העשירי לחייה, ואחרי 40 שנים של חזרה בתשובה, מונח אותו היא לא מוכנה לקבל, לא היה כל צורך להציגה: בתיה לנצט נולדה בהונגריה בשנת 1922, בגיל שנתיים עלתה לארץ עם הוריה. הם היו המשפחה הראשונה שהתגוררה בהרצליה, שגם נושאת רחוב על שמם, ולאחר לימודי תיאטרון ב’הבימה’, פתחה בקריירת משחק שהפכה אותה לאחת משחקני התקופה המוכרים ביותר.

את תפקידיה הראשונים עשתה בתיאטרון הצבא הבריטי, לטובת הגדוד העברי ששירת בו, ובשנת 1944 – לפני 70 שנה – הקימה עם עוד ארבעה שחקנים – יוסף מילוא, אברהם בן יוסף, ימימה מילוא, רוזה ליכטנשטיין – את תיאטרון הקאמרי – התיאטרון המצליח ביותר בישראל כיום. כולם הלכו בינתיים לעולמם.

בתיה היתה לאחד מבכירי השחקניות של התיאטרון והקולנוע הישראלי, עד שבשנות השבעים נטשה אותו, חזרה בתשובה, ופרשה מן המשחק.

לאחר פרישתה כתבה עליה השחקנית חנה מרון: “בתיה היתה כוכב הסטודיו של ‘הבימה’. כמה שנים רציתי לחקות אותה.. התיאטרון הפסיד שחקנית בעלת נוכחות בימתית לא רגילה וכישרון גדול. בתיה היתה חלק מחיי והיא חסרה לי”.

“האמת היא שאני מעולם לא עזבתי פורמלית את התיאטרון”, אומרת לנצט בראיון בלעדי לחרדים10. “לא כתבתי מכתב התפטרות, ולא הודעתי שאני פורשת, פשוט בחרתי בערך אחר. זו הסיבה”, אומרת בתיה בחיוך, “שאין לי פנסיה היום, מאחר שאני רשומה עדיין כעובדת בתיאטרון”. ואמנם באתר הקאמרי מופיעה לנצט כמי שעדיין משחקת בתפקידים פעילים.

בתיה לנצט מעולם לא תכננה להיות שחקנית תיאטרון, ובטח לא משוררת.

בהקדמה לספר שיריה הראשון, היוצא בימים אלו בהוצאת ספריית בית-אל, היא כותבת: “כששאלתי את אבא, לאן הלך הדוד בנימין, אמר הוא לי שהוא נסע ללמוד כימיה בברלין. וכששאלתיו מה זה כימיה הסביר לי אבי את עקרונות הכימיה והבליע בהסברו גם את מציאות האלכימיה – כפילות זו נעמה לי כנראה, באותו רגע החלטתי שאקדיש את חיי למדע ואהיה כימאית. הייתי בת שש”.

איך בכל זאת הגעת לתיאטרון?

אני אפילו לא הייתי ‘מלכת אסתר’ בבית הספר, לא נמשכתי לתיאטרון. הייתי אמנם מקריאה ‘בביכורים’ בשבועות בבית הספר, אבל לא הייתי החמודה והמצחיקנית שמחפשת את הבמה.

אך למרות שנטשתי את חלום ה’כימיה’, היא מסתבר לא נטשה אותי. ברובד הכי עמוק קיים בנו משהו שלוקח אותנו בלי שאנחנו שולטים בו. זה משהו שאני פוגשת כל יום בלימודי את ספר ‘התניא’ אצל מורי ורבי, הרב מוטי אלון במגדל.

הייתי בת 11, אני זוכרת זה היה בראשון למאי 1933, היה אסור לנו לצאת אחרי שבע בערב, אבל אני התגנבתי לבית הפועלים בהרצליה ושם שמעתי את השחקנית והמשוררת הדגולה מרים ברנשטיין כהן מדקלמת את שירו של אלכסנדר פן: “כוונו את התותח בדממה/ אל מול פני המלחמה/ פשוט למות, שטות” – וזה תפס אותי.

הרגשתי שאני רוצה להיות במקום הזה ונזרקתי אל לימודי המשחק. בהמשך, כבר לא רק שיחקתי, אלא גם כתבתי וקראתי מאמרים רבים, והחזקתי בספריית ביתי למעלה מ-5000 ספרים בנושאי תיאטרון בשפות שונות.

שירתה של ברנשטיין-כהן חדרה לליבה הצעיר של הילדה הקטנה והיא התחילה לקרוא שירים, בעיקר של חיים נחמן ביאליק. היא כל כך אהבה את הטקסטים של תלמיד הישיבה שהפך למשורר הלאומי שבגיל 12, כשנשאלה מה תבקש לה למתנת הבת מצווה ענתה ללא היסוס: תמונה של ביאליק. ואמנם “קיבלתי מתנה תמונה 20*30 של ביאליק עם פיתוחי זהב והיא היתה תלויה שנים רבות בסלון”.

 לנצט נישאת לפיטר פריי מגדולי במאי הקולנוע והתיאטרון בעשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל, מי שביים את הסרטים ‘גבעת 24 אינה עונה’, ו’איי לייק מייק’, בו גם משחקת רעייתו דאז בתיה לנצט, וייסד את החוג לאמנות הבמה באוניברסיטת תל אביב.

אחרי שנות נישואים ארוכות נפרדו השניים ‘בהסכמה’. לשנים בת בשם מיכל, אשה חרדית המתגוררת עם משפחתה בירושלים.

“הוא היה אדם נפלא”, אומרת לנצט. “כשהוא שאל אותי אחר-כך, למה בדיוק התגרשנו, אמרתי לו בגלל האוכל. הוא מאוד אהב לבשל, ואני אוכלת רק כדי להתקיים. זה לא רק הומור, כל העולם של התיאטרון, והתרבות החוויתית היה זר לי”.

פריי התחתן עם שחקנית תיאטרון בריטית יהודית בשם תלמה רובי (המוכרת לישראלים רבים בעקבות תכנית של הטלוויזיה החינוכית ללימודי אנגלית  –  מיסטר קשטן ובלה – אותה הציגה ביחד עם פיטר), והיא אחת החברות הטובות של בתיה.

איך זה יכול להיות?

אני מאוד אוהבת את תלמה, שאותה הכרתי עוד קודם שהיא התחתנה עם פיטר. אנחנו היינו שנים רבות בקשר טוב ובמשפחה אנחנו קוראים לה ‘סבתא תלמה’. אני אישית קוראת לה בהומור ‘צרתי’.

אגב, כאשר אני נישאתי לפיטר קיבלתי את הטבעת ואת הפמוטים של אמו שנפטרה. לאחר שהתגרשנו ופיטר התחתן עם תלמה הבאתי לה אותם במתנה, היא מאד התרגשה.

את תפקידה הראשון ‘קיטי זידל’ גילמה לנצט בצבא הבריטי.

“זו היתה מהפכה זעירה, לא היה את כל מה שיש היום שירה, אופרה, משחק, הציונות אז התגבשה ואנחנו היינו האסוס – הרוטב בו היא טבלה.

“המשוררים הגדולים היו אז בני גילי וכל התרבות הישראלית, הבניין הגדול שפועל היום, בנוי על הימים ההם”. בתיה נזכרת כי בגימנסיה איתה ביחד למדו משה שמיר, ובנימין גלאי, גם אהרן מגד, דליה רביקוביץ, ונתן אלתרמן, כולם למדו בגימנסיה.

בינתיים משתתפת בתיה בעשרות הצגות כמו ‘הוא הלך בשדות’, ‘משרתם של שני אדומים’, ‘בית הבובות’ וגם בסרטים שהיו לשוברי קופות כמו ‘אשת הגיבור’, ‘אי לייק מייק’, ועוד.

שנה אחרי מלחמת ששת הימים מקבלת לנצט מלגה מהממשל הצרפתי להכרת התרבות הצרפתית למשך שנה. השנה הזו היא השנה שהובילה את המפנה בחייה, הגם שהיא לא היתה מודעת לכך.

12 שנים קודם לכן הכירה לנצט בצרפת אשה צרפתיה יהודייה בשם ביז’י, ששימשה כאם בית במוסד שקלט ילדים יהודים שהוחבאו אצל משפחות נוצריות במהלך השואה. ההיכרות בשנות החמישים היתה במסגרת מסע הופעות של הקאמרי, ו-12 שנים לאחר מכן זכרה בתיה את אם הבית הטובה ויצרה אתה קשר, לקראת הגעתה לפריז.

האישה מתברר עברה לעיר בשם ‘נהי’ ובתיה מצאה אצלה בית, והתבוננה בטיפול המסור בילדים. “ניקו אותם מן הסיבים של המלחמה, הכניסו בהם קצת אידישקייט”.

החיים בצרפת היו יפים. היא היתה אורחת כבוד בכל התיאטראות, ומחוזות התרבות, אורחת אישית של הממשל הצרפתי.

אלא שאז בחר נשיא צרפת שארל דה גול לצאת באמירה אנטישמית כנגד היהודים. “אני לא זוכרת בדיוק את הטקסט, אבל הניסוח היה סביב הגדרתם כמחרחרי ריב ומדון”, נזכרת בתיה. “בליבי אמרתי: מה הוא כבר אמר? אבל אז גיליתי שהיחס ליהודים ואני בתוכם קיבל תפנית של 180 מעלות. האמירה של דה-גול פתחה סכר.

“פתאום אני כבר לא אורחת כבוד נערצת, השומר בבניין כבר לא אומר לי את ה’בונז’ור’ שלו, כמו שהוא היה אומר לי פעם בליווי ‘קומו סאבה מדמואזל’ חגיגי, ואני קולטת שאנטישמיות היא לא מושג היסטורי, היא חומר שאפשר למשש אותו בידיים.

“ניסיתי לשכנע את היהודים מסביבי לנטוש הכל ולעלות ארצה, כשבראשי אני מדמיינת שרשרת של יהודים מעזה ועד קרית שמונה המבקשים לעלות ארצה, אך התגובות היו בעיקר תירוצים והתחמקויות: את נאיבית, הילד עוד לומד וכו’. דה גול ירק בפנים שלהם והם מגיבים ואומרים ‘ירד גשם'”.

ההכרה הזו הכתה בה בפנים והיא חשה שהשואה האיומה שהסתיימה אך לפני 23 שנים, מכה בה שוב.

“העולם לא עצר מלכת. 6,000,000 אנשים נזרקו לאש ונשרפו לאפר, בתנורים, במקלחות של גזים, והיו כאלה שנקברו חיים באדמה. והיו בתוכם מיליון וחצי ילדים. גם היום אני שואלת, שש מיליון אנשים, מליון וחצי ילדים?! מערוץ השאלות עברתי לערוץ התשובות. סרבתי לדמיון. רציתי לגלות”.

בתיה חיפשה מקום בו תוכל לשמוע על יהדות, יותר לעומק, בו תבין מעט מה זה להיות יהודי. ההמלצה שהונחה בפניה היה לגשת למקום שנקרא אדמונד פלג, שם מוסר מנהיג רוחני בשם הרב יהודה ליאון אשכנזי שכינויו הרווח היה ‘מניטו’ (רוח גדולה באינדיאנית) שיעורי יהדות. הפגישה עם מניטו שינתה את חייה.

לנצט מגיעה לשיעורו של מניטו והאיש – שאגב נחשב לאחד מגדולי המלומדים במאה הקודמת – דיבר “בסדר גודל שמעולם לא פגשתי. לאו דווקא הטקסט, אלא משהו שמעבר לטקסט, משהו ששייך לאור החכמה לתבונה שלא פגשתי מעודי”.

אלא שאז מניטו, בעדינות, במהלך השיעור מדבר על ‘עם סגולה’ ומבטל את הגוי.

לנצט מתקוממת: “אני סוציאליסטית, יש לי כבוד לאדם באשר הוא אדם, עם חלב אמי ינקתי את הקוסמופוליטיות, את הפצפיזם, אינטרנציונאליות, הורי אפילו הכירו האחד את השני בכנס של אספרנטו (שפה המתיימרת להיות כלל עולמית), ואיך מגיע הרב ומציג בפני מה שנראה בעיני גזענות מכוערת”?

צעקת?

“לא. אני ביישנית, וגם המבטא הצרפתי שלי לא היה מתאים. לא ידעתי איך להכיל את זה. מצד אחד מדבר כאן רב בגבהים שבהם לא נתקלתי, ומן הצד השני סוג של הבדלה כזו? כחסידה של גנדי לא יכולתי ללכת יותר לשיעורים הללו”.

הרב ליאון אשכנזי, ‘מניטו’

היום, אומרת בתיה, היא מבינה כמה היא טעתה, כמה בורות היתה במחשבה ההיא ועד כמה צדק הרב. “אוכל לומר לך בביטחון כי לגבהים אליהם מגיע רב יהודי שמוסר שיעור בהלכה, לא מסוגלים להגיע גם גדולי הסופרים”.

אחרי שנים ספורות חוזרת לנצט לפריז להצגות תיאטרון על רקע מלחמת יום כיפור, שם היא שומעת כי מניטו עלה לארץ ופתח מכון בשם ‘מעיינות’, בו הוא מכשיר שליחים שיצאו לגולה.

עם חזרתה מחליטה לנצט לצאת ללימודי יהדות באוניברסיטת בר אילן, אותם הציע ידיד של בעלה דאז פיטר פריי. בדרך היא נכנסת למסעדת דגים טובה ובעודה ממתינה לדג, היא נזכרת כי בפנקסה נמצא הטלפון של מניטו. היא מחייגת אליו מהמסעדה, מציגה את עצמה, והוא מזמין אותה אליו.

הדג נותר על האש, ובתיה מצאה עצמה כעבור כמחצית השעה יושבת במשרדו של האיש – במושבה הגרמנית – ומבקשת להתקבל כתלמידה. מניטו קיבל אותה כתלמידתו, ומאותו יום במשך שבע שנים רצופות לא עזבה את בית המדרש של הרב, כשהיא שומעת ממנו יום יום שיעורי תורה.

לנצט, כאמור, לא עזבה באופן פורמלי את התיאטרון: “באחת הפעמים הראשונות, הוזמנתי להשתתף כצופה מתוך קבוצה קטנה בהצגה של שחקנים ותיקים, והבנתי כי ההצגה תתקיים בשעה שבה נמסר השיעור. באותו רגע לא ידעתי מה יותר חשוב, שיעור התורה של מניטו, או ההצגה, אך ידעתי מה יותר מעניין.

“והשיעור של מניטו לקח באלף צעדים. מכאן ואילך איבדתי עניין ולא הגעתי יותר לתיאטרון”.

האם אין לך געגוע לבמה, לאורות, לתשואות הקהל?

“האמת המדוייקת: בכלל לא. מהתיאטרון יש לי זיכרונות נפלאים, אבל לא געגוע. אסביר: תיאטרון הוא משהו כמעט אלוקי. הוא יצירה של יש מאין. לקחת מילים שהיו בדפוס, ולתת להם חיים. פשוט להעניק להם רוח וחיות.

“היה רגע כזה כששיחקתי את רותק’ה ב’הוא הלך בשדות’ של משה שמיר, ובסצינה האחרונה ניגשים אליה ומספרים לה שאורי, בנה, נפל בקרב, היא רצה וצורחת מכל הלב והנשמה את שמו של בעלה – ווילי, ווילי. הסצינה הזו נעשית בכלל מאחורי הקלעים, אבל את הצעקה של האם הפצועה, של רותק’ה, אני לא יכולה לשכוח.

“אני הייתי רותק’ה. אבל למרות זאת צריך לדעת שרגעים כאלו יש אולי פעם בשנה, אולי פחות, חלק גדול מן הזמן זה עיסוק בפרסום עצמי, ובסלבריטאיות, זה מביך אותי, ואינני מעוניינת להיות חלק מזה.

 ואמנם בתיה חפה מכל גינונים.

את השבחים והפרסים הרבים בהם זכתה אני מחלץ ממנה בקושי והיא נעשית מובכת מכך. על התפקיד ‘רותק’ה’ אותו הזכירה, זכתה למשל בתואר השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל העולמי בתיאטרון הלאומי על שם שרה ברנהרד בפריס, כאשר מול תפקידה שנעשה בעברית בכלל מתמודדים הצגות מרחבי הגלובוס בשפה האנגלית.

אז לרגעים כאלה של רותק’ה, בו נגעת בליבם של המונים, את לא רוצה לחזור?

“גם אם אקח את הרגע המזוקק ביותר בתיאטרון, כמו למשל התפקיד הבלתי נשכח ההוא, ואעמיד אותו מול תורת ישראל או רעיון יהודי כמו ‘לא לעלות בחומה’ למשל, אעדיף את הרעיון היהודי”.

 לצאת מן הבדידות ולנגן/ למה מי? למה מה?/ גם לטלפון אין תשובה/.. צפנתי בדידותי במושבי הנכבד/ ובסוד שתיקתי נאלם האחד [בתיה לנצט, עבודה שבלב, 2014]

בתיה מחלקת את 5000 ספרי התיאטרון שלה לחבריה הרבים, ואת החומרים הרבים כמו תעודות, פרסים, כתבות וביקורות, היא קוברת מתחת לעץ במורדות מוצא שליד ירושלים. “רציתי לחתום את הפרק הזה”, היא אומרת.

באותה תקופה היא מתגוררת ברובע היהודי ברחוב חב”ד, ומתענגת על שיעוריו של מניטו שמוסר דברי תורה גם בביתה.

אז איך הגעת לטבריה?

“זהו, שיום אחד מגיעה אלי מן הרגשה, ‘מברק לתוך הלב’, לכימיה הפנימית שלי, שאני לא ראויה לגור נוכח הכותל. חשתי שהעובדה שאני מרגישה כבת בית בירושלים אינה נכונה.

“רבי נחמן אמר פעם אמירה נפלאה כי יש ‘לבא לירושלים בלי לאבד את הגעגועים אלה’. החלטתי לרדת לצפת, ולפתוח בפרוייקט חיי: כתיבת שיעוריו של מניטו. הרב לא כתב ספרים, ושיעוריו היו מוקלטים על אלפי קלטות. החלטתי לקחת אותם איתי ולשכתב אותם בצפת.

“הגעתי לצפת שילמתי שכירות, והכל החל להסתבך. פעם המים החמים באמבטיה לא עבדו ופעם היה זה משהו אחר. באותו רגע הבנתי שפה אני לא אשאר. לימים אני מבינה שזו היתה יוהרה מצידי לחשוב שאני לא ראויה לירושלים, אבל לצפת כן. הקב”ה נתן לי להבין באופן עדין, שבובהל’ה, גם לצפת את עדיין לא ראויה.

“בדרך חזרה לירושלים, נזכרתי שלפני מספר שנים הייתי מוסרת שיעורים לנשים בטבריה אותם ארגן הרב יוספי מבני ברק – במלון אשל, אליו היו מגיעים כל גדולי הדור, כפי הנראה בשל האקלים הרוחני המיוחד שהשרתה עליו בעלת המלון הצדקת.

“הרב הציג אותי בפני האשה המיוחדת הזו, אסתר הורביץ, שישבה על הספסל בכניסה.

“כמו בכל חיי, משהו מוליך אותי, ואני מצאתי את עצמי מגיעה למלון ומגלה את אסתר, אותה פגשתי שנתיים קודם לכן יושבת על הספסל, כאילו באותו תנוחה, משל עצר הזמן מלכת. אסתר מביטה בי ושואלת אותי כאילו רק שוחחנו אתמול: מה שלומך בתיה? אני מספרת לה על החוויה שלי בצפת והיא בפשטות האופיינית לה, ובגמילות החסד הנדירה שבה, אמרה לי רק: קחי את המזוודות לחדר 4. שם שהיתי מספר חדשים עד שבהמשך שכרתי דירה ממול המלון ברחוב טבור הארץ”.

מאז, עשרות שנים מתגוררת בתיה בטבריה, יחד עם נכדתה הנשואה לחסיד רחמסטריווקא.

בכל בוקר, היא נוהגת במכוניתה למושבה מגדל, שם היא שומעת עם חברותיה שיעור בספר ‘התניא’ מהרב אלון, ובימים אלה פרסמה את ספר שיריה הראשון ‘על מפתן האהבה’, כאמור בהוצאת ספריית בית-אל.

“אני משוררת צעירה. אף פעם לא חשבתי לפרסם שירים. במהלך חיי כתבתי מאות שירים, חלק גדול אבדו או הושלכו. עד שלפני שנתיים פגשה אותי בבית החולים חברה משוררת ששמעה חלק מהשירים במסיבות, ושאלה אותי למה אני לא מפרסמת את שירי. היא פנתה לספריית בית-אל, ולאחר שנתיים של עבודה הנה התוצאה”.

לפני שבע שנים חזרה לנצט לרגע אחד אל אורות הזרקורים, כאשר הוצע לה לשחק תפקיד ראשי בסרט ‘השרשרת של פסיה’ שם היא מגלמת את פסיה גולדפרב, אשה בת שמונים, המצטרפת ל’נכדתה’ (השחקנית גאיה טראוב) למשלחת לפולין. עם הגיעה לפולין היא חוזרת לביתה הנטוש בעיירה פולנית ומחפשת בו שרשרת שהחביאה כשברחה מהנאצים בתקופת מלחמת העולם השניה. בקרבה היא נושאת סוד נורא המתגלה רק בביקור באושוויץ.

מדוע הסכמת להשתתף?

“מסיבה אחת: השואה שהיא נושא מרכזי בחיי. כשהבמאי והתסריטאי (הורוויץ וגורביץ) הגיעו אלי לבית והציעו לי את התפקיד קראתי את הטקסט והרגשתי שהקב”ה שלח אותי לתיאטרון בשביל הטקסט הזה – זה היה המונולוג שלי כשחקנית”.

מה דעתך על התאטרון והטלוויזיה היום?

אם תרשה לי אקדים שאלה לשאלתך: האם הם משמשים אותנו כמדרגות בעליה – כסולם יעקב – עד לחזון המופלא בחזיונות הנבואה ‘כי בית תפילה יקרא לכל העמים’? או שהם הפכו למטרה בפני עצמה, לשדה תחרותי כמו הספורט להבדיל, שעיקרו תחרותי והשאלה המתלווה אליו היא מי המנצח. האם זה שייך בכלל לחזון הנבואה? אם לא, נדמה לי שעלינו לתת את ליבנו לפרט קטן זה, כי בחיינו הדבר.

אני שנים רבות לא בתיאטרון אך המשוב שמגיע לאזני מעולם הבידור מבהיל אותי, בגלל הלשון הגסה שפלשה אליה – מילים של גסות הדיבור שאינני מעזה להעלות על שפתי, שאגב, גובלות לעיתים גם ברדידות המחשבה.

מה החלום שלך?

“אף פעם לא חלמתי. משהו קרה משמים, ואני חייתי בו ובתוכו. אני שומעת שיעורים, ועובדת על ספר השירים השני, הכולל גם מחזות שלי והוא כמעט מוכן”.