פטירת הגר”ע יוסף זצ”ל: החורבן של ש”ס • שרי רוט

האירוע: פטירת הגר”ע יוסף זצ”ל

תאריך: ג’ חשוון

הסתלקותו של הגר”ע יוסף היא אירוע השנה ה’ספרדי’ שלי.

את ראש השנה הקודם עוד עשה עם ישראל כשהרב עובדיה יוסף עמנו, בין החיים.

שנה חלפה מאז עלה לגנזי מרומים והותיר אחריו את תנועת ש”ס חבולה ופצועה.

ברקע, נשמעים כל העת דיבורים על פילוג, מה שהזכיר את הדיבורים ערב פטירת הרב. היה זה בערב החגים דאשתקד. היהדות החרדית כולה התייצבה, כאיש אחד בלב אחד, לתפילות לשלום הרב, ששכב על מיטת חוליו ונאבק על חייו. ואז הפציעה כתבה בה דווח כי מקורבי הראשל”צ הגר”ש עמאר טוענים כי הוא היורש.

לכל היה ברור, כבר אז, כי איש מהמקורבים לא דיבר בעת ההיא על נושא שכזה. אבל כבר אז היינו צריכים להפנים שזה, בעצם, מה שעומד לקרות רגע אחרי לכתו של הרב.

אני זוכרת שיחה עם ח”כ אלי ישי, שיצא מחדרו של הרב בבית החולים לזמן קצר. הוא סיפר על המצב הקשה, וגם על המרדף של כלי התקשורת, שמבקשים להציל מפיו התייחסות לנושאים הפוליטיים.

“אני פשוט לא עונה, לא מגיב, לא מתייחס”, אמר אז.

מאז פטירת הגר”ע ועד עצם היום הזה, הוא ממשיך באותה שיטה. פשוט לא עונה. עם חלוף החגים, בחלוף שנת הפטירה של הרב, סביר להניח שיפתח את סגור ליבו – וידבר. או-אז גם נדע עד כמה השבר בש”ס, שנה אחרי, עמוק ובלתי ניתן לאיחוי.

מי חלם אז, ברגעי הבכי בהם בישר יו”ר ש”ס אריה דרעי על הפטירה, בחצר בית החולים הדסה עין כרם, עד כמה תיוותר התנועה כצאן ללא רועה.

יש מנהיג – אריה דרעי, יש נשיא ל’מועצת’ – חכם שלום כהן, אבל התחושה של העם שבשדה היא כשל צאן מבולבל, חסר חוט שדרה בהנהגתו. המריבות, התככים, העצרות בהן ממדרים רבנים גדולים וחשובים – כל אלו ועוד משפיעים על תחושת ה’עמך’, ששיווע לראות אחדות בתנועה שאיבדה את מנהיגה הגדול.

כשנכנסתי באחד מימי ‘השבעה’ על מרן הגר”ע זצ”ל, דרך הכניסה הצדדית של הבית – אל בית הכנסת שברחוב הקבלן 45, הרגשתי כמו רגע לאחר החורבן.

צמרמורת אמיתית.

בצד היו מונחים ערמות ענק של בקבוקי מי עדן קטנים, הכיסאות שהיו כאן תמיד סדורים בשורות, מוכנים לתפילה הבאה, הוזזו לקרן זווית, כך גם ארון הקודש. גם כיסאו של הרב לא היה שם, לא ניצב במקומו.

ממש כמו אחרי חורבן.

היה ברור לי שהחורבן לא פשוט, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה ההשלכות הפוליטיות על ש”ס יהיו קשות.

אין זה סוד שמאז הוקמה תנועת ש”ס הייתה שמורה זכות ההחלטה, זכות המילה האחרונה וגם המילה הראשונה, למרן. חכמי מועצת התורה היו אומרים את דעתם, אך ההכרעה הייתה יוצאת מפיו בלבד.

ולנעליו שלו, איש לא הצליח להיכנס.

נראה כי גם לא יצליח בעתיד.