לא כמו כולם, טובים יותר

ההתרחשויות של הימים האחרונים הביאוני למסקנה כואבת אך פשוטה בחריפותה: אנחנו הקרבנות של עצמנו.

ביום שלישי האחרון, נתנאל רואי עראמי, מנקה חלונות בסנפלינג, “צנח אל מותו” מגובה רב, אחרי שפועלים ערבים חסרי הכרת הטוב – שהרי מי משלם להם משכורת אם לא יהודי? – חתכו את הכבלים שהחזיקו אדם צעיר, אב לשניים, שעבד למחייתו. קשה עד דוחה להביט בתמונות החשודים – שני ילדונים חייכניים הגאים בעצמם.

לא פעם, נשמעו אזעקות באזור הצפון והדרום. הם הוגדרו כאזעקות שווא. לא אוהבים להאמין ולהקשיב למי ששמעו פיצוצים, מפני שפעם הם גם שמעו חפירות מתחת לבית, ואת ההמשך כולנו מכירים. לא נעים. כך או כך, אזעקות, פחד, וכנראה פיצוצים, היו.

באופן כללי, הביטחון של כולנו מעורער, וזאת לאחר ששמענו הסכמים, הבטחות, ושלל מושגים מנופחים, שחוץ מלשזור זרים על ראשם של נבחרי הציבור, לא שינו שום דבר במציאות.

בשורה התחתונה – העולם צוחק עלינו והמגזר הערבי בראשו, מנצח על המקהלה.

אנסה להסביר.

רק לא לעשות רעש

אנחנו משתדלים כל- כך חזק למצוא חן וחסד בעיני הקהילה הבינלאומית, כאילו שקיומנו תלוי בה. נענים לכל הבקשות, גם אלה שפוגעות בנו שוב ושוב. משחררים אסירים/ מחבלים שדם יהודי על ידיהם. נמנעים מלקרוא לדברים בשמם, ומעלימים עין ממה שקורה ביהודה ושומרון, בכביש 443, בירושלים, ואיפה לא?!  אנחנו מוותרים, נותנים, נוטלים אחריות, שותקים, וכשמדברים, זה סתם כי צריך. רוח.

אנחנו מנסים להיות קטנים- קטנים, לא לעשות יותר מדי רעש, “שלא יגידו ש…”, לכן לא נספר בקול את מה שקורה באמת, לא נפרסם יידויי אבנים שהרסו חיים, או התפרעויות בירושלים. לא נקשר אותם לאויב מס’ 1 שלנו, זה שפוגע, ומיד לאחר מכן מסווה את האושר בדמעות והולך לבקש רחמים ממי שרק ירצה לשמוע, וכמובן “מגנה” על הדרך.

גם כשאירועים מעין אלה מתפרסמים, הם מתפרסמים רק בתוך גבולותינו, ומשאירים כמעט הרגשה שצריך להתנצל, אנחנו הרעים. כאילו שמעמד “היהודי הנודד” עדיין דבוק לעורנו.

כפי שמיטיב לבטא פתגם צרפתי ידוע, אנחנו מנסים להיות “יותר מלכותיים מהמלך”. אנחנו כל-כך טובים שאנחנו נותנים מקום לאויבים שלנו בכנסת ישראל. שם הם יכולים להביע את התנגדותם לקיומנו, ואת רצונם להשמידנו בחופשיות. על הבמה שלנו, עם המשכורת שלנו.

בקיצור, השאיפה היא להיות “כמו כולם”. נפלנו בזה במדבר ועדיין נופלים בזה היום.

במקביל, מגפת ה”כמו כולם” מתפשטת בתוך עמנו עצמו. אנחנו (בואו ננסה להיות כולנו “אנחנו” לכמה רגעים) משתדלים לשכוח ולהשכיח את המקורות הנושנים שלנו, ולהשתחרר מהדת הכובלת והפרימיטיבית הזאת. פעמים בעקיפין, על- ידי קיצוץ בקצבאות הילדים למשל, מה שפוגע בעיקר בלומדי התורה, ופעמים בגלוי, כשבמקום מילותיו של ש”י עגנון הבוכות את חורבן הבית ואת הגולה, בשטר 50 ₪, “הישן” , מדפיסים שטר חדש שעליו משפט משיר של טשרניחובסקי, על האמונה באדם ובכוחו. “כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז”.

“כוחי ועוצם ידי”: את אלוקים השארנו מאחור.

אנחנו כבר לא פרימיטיבים. אצלנו יש תחבורה בשבת, פירות ים במסעדות היוקרתיות של תל- אביב. אצלנו יש חניונים פתוחים בשבת כדי לאפשר למשפחות לבלות ביום החופש שלהן, וזוגות חד- מיניים זכאים לחיים נורמלים ולילדים, ואפילו קבלנו סינמה סיטי בירושלים! נראה טוב.

האוניברסיטאות שלנו מעשירות ומועשרות בידע ותרבות, הן יודעות לקבל את כולם. גם את “חדר התפילה” הפרטי שהוקצה לכמה סטודנטים שלא כל- כך מחבבים את מגע הדשא על הברכיים, וגם לא את הקריאות ה”גזעניות” של חבריהם ללימודים. מה הבעיה? יש גם בית- כנסת לא?

“השתדרגנו”. התנתקנו. נהיינו “כמו כולם”.

אז איפה באמת שורש הבעיה?

שלא תבינו אותי לא נכון. הבעיה היא לא פלורליזם פוליטי וחברתי.

הבעיה היא לא התקדמות והתפתחות, או נתינת כבוד לכל אדם באשר הוא.

הבעיה היא כשזה בא על חשבוננו. כאשר לשם כך נדרשים להתנתק משורשינו, מיהדות, או מארץ ישראל המובטחת. כאשר לשם כך נדרשים לתת יותר מקום לאויב, הרוחני או הפיזי, על חשבון המקום שלנו, ישראלים, יהודים לפני הכל.

הבעיה היא שאנחנו לא מכירים בזכות הקיום של עצמנו. אז למה שהם יכירו?

ולכן הם צוחקים עלינו, רואים אותנו משתוללים – וצוחקים.

כי את המשימה שלהם הם לא הפסיקו לקיים. על “עשו שונא ליעקב” אומות העולם לא הפסיקו לשמור. ובהידור.

ישמעאל תמיד יודע להזכיר לנו מי אנחנו, וזאת מתוך אמונה מוחלטת ודבקות למשימה. ראינו.

שיגעון ה- “להיות כמו כולם” לא העניק לנו כלום מלבד כובע ליצן משעשע לאחרים – וכואב לנו. אנחנו הקרבנות של עצמנו.

גם האטאיסט הוא מאמין גדול

 הם לא יתנו לנו להיות כמו כולם כי אנחנו לא כמו כולם. הם יודעים זאת יותר טוב מאיתנו. הם לא יודעים למה ואפילו לא מודעים לכך אך הם יודעים את מה שאנו מדחיקים.

וזה מציק להם

העם הנבחר, ארץ ישראל המובטחת, גאולה, משיח…

אומרים שגם האטאיסט הכי כופר הוא המאמין הכי גדול, כי הדת תופסת את מרבית מחשבותיו. כן, כל זמנו עסוק בכיצד להתרחק מדת!

בקיצור, הם לא יתנו לנו. יותר מזה, הם רואים אותנו, משתוללים, וצוחקים עלינו.

מאיפה שלא נתפוס את זה, נגיע לתורה, להבטחות האלוקיות, לאברהם אבינו, לדת. בתוך תוכם ואפילו לא במודע, הם יודעים את מה שאנחנו מתאמצים לשכוח.

למה לפחד לתבוע את המגיע לנו? השייך לנו?

למה להתפשר ולנסות להיות “טובים כמותם”? אנחנו לא! אנחנו העם הנבחר לא?

למה למוסלמים מותר להאמין ולהצהיר בכאלו עמדות ולנו לא? בסופו של דבר שומעים להם יותר מאשר לנו…

מי שמאמין שמקומו בארץ ישראל חייב לקיים את דתו של מי שנתן לו את המקום הזה.

מי שמנסה בכל הכח לדחות את מה שמקשר אותו לארץ, יראה וימשיך לראות את הארץ חומקת לו כמו חול מבין אצבעותיו.

בשעות שלפני הימים הכי משמעותיים בשנתנו, על כל אחד מאתנו חלה המשימה להפנים: מי אנחנו? למה אנחנו פה? את מקומנו אנו עלולים לאבד בין רגע אם מזניחים אותו יותר מדי, אם משאירים ל”כמו כולם” את הסמכות לשמור עליו.

זה נכון מול האומות זה נכון בתוך העם, זה נכון כל אחד לבין עצמו. ראינו ואנו רואים את זה עדיין.

שנה טובה ומתוקה, שפע ברכות ובשורות טובות לכל עם ישראל.

לפניות, הערות והארות:  [email protected]