גלוי נאות, אני לא יכול בלי חדשות, זה טבע שני אצלי, עוד מן הימים שחדשות היו חדשות ושמהן למדתי מה באמת קורה. היום החדשות והפרשנויות הן רק אוסף של איומים צבאיים מבהילים עד אימה, מפולת כלכלית וקטסטרופה משפטית, להק עורבים שדואה מעלינו בצריחות רע רע רע. הכול רע.
אריק דביר מנסה לרקוד על שתי החתונות. האם הצליח לו? • צפו
מזל שעוד אפשר לנשום, כי עוד מעט יבשרו לנו בחדשות שגם החמצן נוטש לדובאי.
דומה שיש היום תחרות היסטרית של כתבים שונים בעיקר הצבאיים של מי מביא חדשות יותר נוראות, לעם בציון. “החיזבאללה מחמש כבר ציוד התקפי המעיד על יציאה מיידית לקרב”, וזה הולך לקרות מיד, היום בערב, כבר מחר , לכל המאוחר מחרותים.
עוד זה מדבר וזה בא, ובערוץ המתחרה מודיע הכתב הצבאי שבחיל האוויר עוד כמה מאות טייסים הודיעו שלא יגיעו לאימונים, כמה טייסים יש לנו בכלל אם כל יום נוטשים כמה מאות?
הכתבים הכלכליים מבשרים שהכלכלה צונחת אל מעמקי המעמקים “תהומות יכסיומו ואנו יורדים במצולות כמו אָבן”.
בבתי החולים אין רופאים כולם בדרך החוצה, גם החולים בלבן נוטשים בשיירה עם אינפוזיות ביד, לבתי חולים בניקרגואה.
הם כמו דוחפים האחד את השני הכתבים החרוצים שלנו, במרוץ אימתני על מי יגיע ראשון לבשר לעם את גסיסתו המוחלטת של הרעיון הציוני.
וכשאתה שומע פעם אתה נבהל ורוטט, בפעם השנייה רק רוטט, בפעם העשירית ששמעת שאין צה”ל ואין כסף ואין רופאים ואין הייטק, ולא נותר כבר כלום בארץ ובשדה התעופה מכבים את האור, אז אתה עובר בשלווה סטואית לתחנה אחרת כדי לראות סרט, שיזכיר לך שהארץ עוד עומדת במקום שעמדה לפני החדשות.
זה גודש של קריסה ומפולת וצניחה ומעידה בכל שטח משטחי חיינו, עד שזה מפסיק להיות אמין, ונשמע סליחה על הבטוי מגמתי.
והלוואי שלא יקרה לנו חלילה סיפור ה”זאב זאב” ומשהו אמיתי ירד לנו על הראש וזה יתפוס אותנו לא מוכנים, כי נחשוב שזה רק חדשות ונמשיך לישון.
תראו איך מן השמים מהתלים בנו. במלחמת יום הכיפורים לא סיפרו לנו בחדשות מאומה, המודיעין לא דיווח דבר והייתה דממה ואיש לא ידע כלום, גם בצבא מסתבר לא ידעו הרבה והיינו שלווים, והופתענו בגלל פחות אינפורמציה. אוי כמה שהופתענו. לו רק ידעו שם למעלה האנשים המחליטים בִּזמן אמת, מה קורה באמת, אלפיים שמונה מאות חיילים עוד היו מסתובבים בתוכנו ועימנו היום.
מה שקורה לנו היום זה בדיוק ההיפך, נהר של אינפורמציה שגורם לציבור לחדול מלהאמין ולהרגיש כבר מן שלווה של קהות.
ויש בי מחשבה אפיקורסית, אם היה אפשר להפסיק להתחרות, ועם עוצמה אולפנית אדירה, שיש להם שם בטלוויזיה, דווקא ללכת נגד הרוח, ונגד תכונות המדיה הדורשות סנסציות, ובצד חדשות אמיתיות באמת, להתחיל כבר לעודד את העם, להרגיע אותו, לתת בו כוחות ואור, ולא לדכא להפחיד את נשמתו ולהאפיל את חייו”.