ימי מלחמה: בין צוקי הקטן, לעופרי ועמודי הבוגרים • יוני אגסי

הארוע: מבצע צוק איתן

תאריך: י’ תמוז – ל’ אב

הוא נולד ב-8 ליולי 2014. הוא עזב אותנו ב-26 לאוגוסט באותה שנה.

ויקרא שמו בישראל “צוק איתן”, או בקיצור חביב “צוקי”.

כאח לשני אחים גדולים: “עופרי” (עופרת יצוקה) ו”עמודי” (עמוד ענן), הזכיר “צוקי” באישיותו את אחיו הבוגרים.

אסרטיביות, הרפתקנות, הססנות, אומץ, עוז רוח, פחדנות, גבורה, אחדות ותבוסתנות, שימשו אצלו בערבוביה חסרת מעצורים. לרגעים היה נדמה כי הוא תופס אומץ, תוקף, מרסק והולך עד הסוף, וברגע אחד אחרי הוא כבר מתקפל, נמלט, מתנשף בכבדות, עייף ומיוזע.

היו שקיוו הפעם כי בניגוד לאחיו – ‘צוקי’ שלנו דווקא יקצור הישגים מרשימים, יוביל מהלכים חדשים, וירעיף על כולנו מציאות בטוחה, נינוחה ורגועה. “הפעם” – הבטיח דובר המדים, נשבע נהג המונית, דיווח הירקן, קיוותה הסבתא משדרות, הצהיר הפוליטיקאי, הבהירה הקריינית – “הפעם, זה עד הסוף”.

לא מדויק!

כיפת הברזל שהתקפלה מוקדם מידי, ועזבה את מקומה בפזיזות של תלמיד כיתה א’ השומע לראשונה בחייו צלצול – הצליחה ליירט בעיקר את האופטימיות, האשליה והאמונה של תושבי הדרום אמיצי הלב וקשי העורף.

הכול היה ממוחזר ורווי קלישאות. הכתבים בשטח, אזהרות פיקוד העורף, הצהרות הפוליטיקאים, גינוי העולם, ואפילו הבדיחות… הכול מוחזר והוגש לציבור הישראלי בניילונים – כאלו שעושים רעש של חדש.

עכשיו זה כבר ברור לכולם: “צוקי” מזכיר את שני האחים הגדולים. הוא דומה להם שתי טפטוף מים. או רקטות.

“צוקי” הגיח לעולם בקול רעש גדול. “צוקי” נפרד מאיתנו בקול ענות חלושה ומבוכה.

למרות היותו רק בן 50 (ימים, לא שנים) הותיר “צוקי” אחריו שובל עשן ארוך ושחור ההולך ומיתמר מעל הגנרלים קשוחי המבע ורכרוכי המיקרופונים. עוד רבות ידוברו, יסופרו ויתוארו מעלליו של “צוקי” צעיר האחים.

בכל זאת… 4,594 רקטות שנורו לעבר ישראל, 6,231 מטרות טרור שהותקפו, 10,590 מבנים שנפגעו בעזה, 11,000 פלסטינים פצועים, 500,000 תושבים שהפכו פליטים, 72 הרוגים בצד הישראלי, ו- 2,203 בצד הפלסטיני – לא הולכים ברגל.

האמת, כבר לא הולכים בכלל.

ואם נתעקש למצוא הבדל אחד בין “צוקי” הצעיר ל”עופרי” ו”עמודי”, הרי שנצטרך לחפור עמוק עמוק, יותר עמוק, עוד קצת, ממש עוד רגע, הו הנה… ואז לגלות את המנהרות – לפחות את אלו שעדיין נשארו שלימות כי צה”ל לא הספיק להשמידן.

את האורות שעמעמו מתוך מנהרות התופת, כיבו רקטות סוררות שנפלו בשטח העזתי על עמודי החשמל. צה”ל אמנם יצא משם עם תוספת שרירים, או אסטרואידים, אבל את האור בקצה המנהרה טרם הספיק להביא איתו.

“צוקי” שלנו…

לא נשכח (גם אם נרצה לא נוכל) ולא נסלח (מנהרה זה הרבה מעבר למחילה).