איילת ועקנין יצאה במוצאי שבת להליכה עם אחותה בגן סאקר בירושלים בתשע בערב. היא חזרה הביתה בשתיים וחצי בלילה:
בן, בת, אח, אחות – רווקים? לרבים שמסרו שמות עבד בשנה החולפת
"בכלל לא ידעתי שמפגיני המחאה נשארים לישון בגן סאקר, אבל כמה נשים בחולצות אדומות עצרו אותנו, ופשוט התחלנו לדבר. זו הפעם הראשונה שאני מדברת עם מפגינות, והן אמרו לי שזו הפעם הראשונה שהן מדברות עם אישה חרדית.
התחלנו סתם, בהיכרות. כל אחת סיפרה על מסלול החיים שלה, והיה ממש מעניין. אחר כך דיברנו על ההפגנות שלהן בסגנון 'סיפורה של שפחה'. אמרתי כמה זה העליב אותי, שככה הן חושבות עליי, ודיברנו המון על נשים ביהדות ועל זוגיות וילדים וחלומות. בעלי צלצל אליי באמצע, לשאול איפה אני, אז צחקנו שהשפחה שלו פשוט מאחרת...
אחר כך הגיעו שוטרים שראו אותי ואת אחותי עם מטפחת עומדות באמצע האוהלים וביקשו שנזוז. הם פחדו מבלגנים. אמרנו שאנחנו רק מדברות אבל הם אמרו שאם אנחנו רוצות להמשיך, שכולנו נצא מגן סאקר. אז הלכנו ביחד הצידה, כי פשוט לא יכולנו להפסיק לדבר. סביבנו היו עוד קבוצות כאלה, זה היה מרגש לראות.
נפרדנו בשתיים וחצי בלילה, בחיבוק. אחת מהן אמרה שהיא לא תשכח את השיחה הזו כל חייה. האמת, גם אני לא אשכח.
יש שלוש מילים בספר איוב, שנזכרתי בהן: 'אֲדַבְּרָה - וְיִרְוַח לִי'. בחודשים האחרונים אנחנו שומעים רק צעקות, לא דיבורים והקשבה. מדברים על אנשים ולא עם אנשים. לדעתי צריך לדבר כדי שירווח לנו, שיהיה יותר קל. חזרתי לשמוע אחר כך חדשות, אבל הרגשתי בפנים הרבה יותר טוב".
