ומי לא נבהל מהקמפיין הזה נגד דוכני התפילין? החב”דניקים • למה?

1.

הדבר הכי מזעזע בסערת התפילין השבוע היה, המהירות שבה הבשיל הסלוגן העלוב והמקושקש “בלי עילת סבירות יואב קיש יחייב את ילדינו להניח כל בוקר תפילין בבית הספר”, לכדי התנפלות על דוכני תפילין של חב”ד.

לאחרונה נדמה שאין ציבור קל יותר להסתה מהשבט הנאור בישראל. וזה מפחיד אותי. כן, מפחיד זאת המילה. המון נאור ומוסת מזכיר לי דברים לא טובים בהיסטוריה.

מדהים באיזו קלות בלתי נסבלת עובד הקמפיין המתחלף משבוע לשבוע: לוקחים משפט שנשמע מפחיד, מניחים אותו בפונט מאיים בגודל הנכון על כרזה מעוצבת – ותוך רגע הנאורים איתך. צועקים בקול גדול את מה שרק הרגע השתלת להם לשיח בסטודיו. מהפינה לשיפוטכם היישר לראש המצעד. ולא משנה מה כתבת שם: הדרה, הדתה, דמוקרטיה, דיקטטורה, הון, שלטון, עולם תחתון, תפילין, צוללות, שמפניה ורודה. הכול הולך.

2.

ומי לא נבהל מהקמפיין הזה נגד התפילין? החב”דניקים.

אלה שעומדים עם הדוכנים שלהם בלב תל אביב. ראיתם את הבחור ההוא בסרטון מדוכן התפילין בכיכר הבימה, איך הוא שומר על קור רוח? כלומר, על חום רוח. לא מתקרר מאהבת ישראל שלו, אפילו מול הצעקות של הקלפטע ההיא. להפך, בלי שום ציניות הוא מציע לה נרות שבת.

ולמה החב”דניקים לא נבהלים? קודם כול, כי הם לא חיים בתקשורת, אלא בשטח. הם פוגשים את האנשים ברחוב או בקניון או בתחנה המרכזית, ויודעים עד כמה מה שקורה במציאות רחוק מהקמפיין בתקשורת. להפך: עם ישראל רוצה מסורת. הישראלים כמהים לקצת יהדות. צמאה להדתה נפשי.

אבל זה יותר מזה. החב”דניקים לא נבהלים כי הם רואים את המציאות במבט של נצח. או לפחות של מאה שנה.

בדיוק השבוע ציינו בחב”ד 96 שנה לשחרורו ממאסר של האדמו”ר הריי”צ, רבי יוסף יצחק שניאורסון, לאחר שנעצר בעוון הפצת יהדות ברוסיה. הרבי אף נפצע בזמן מאסרו לאחר שאחד הסוהרים דחף אותו בגרם מדרגות תלול כי הניח תפילין בכלא. באחת מחקירותיו שלף החוקר אקדח ואיים עליו באומרו: “הצעצוע הזה שינה את דעתם של רבים”.

והרבי, שלא נשבר לרגע בחקירה, ענה לו בשלווה: “הצעצוע הזה יכול לאיים על מי שיש לו עולם אחד ואלילים רבים. אבל מי שיש לו א־ל אחד ושני עולמות – אין הצעצוע הזה מפחיד אותו כלל!”.

אז גם קמפיין־צעצוע נגד הנחת תפילין לא מפחיד כלל.

3.

נדמה כאילו מאז ומעולם עמדו החבד”ניקים והציעו ליהודים, באשר הם, להניח תפילין. אבל “מבצע תפילין” באופן מקיף ומאורגן הוא רק בן 56 שנים. השבוע, בעקבות עליית הנושא לכותרות, חזרתי קצת אל ההיסטוריה, והדברים התחברו לי לא רק למחאה, אלא גם לפעולה בג’נין ולמצב הביטחוני.

בשבת פרשת במדבר, כ”ד באייר תשכ”ז, יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בשיא המתח והפחד, כאשר מצרים ואיתה כל העולם הערבי מאיימים להשמיד את מדינת ישראל הצעירה, נשא הרבי מלובביץ’ זצ”ל דברים בהתוועדות בבית מדרשו בצהרי השבת. הוא פנה לחסידים שלו לצאת לרחובה של עיר ולזכות יהודים בהנחת תפילין. זה היה המבצע הראשון שעליו הכריז הרבי מלובביץ’. יתר המבצעים – בהם מבצע מזוזה, מבצע צדקה, מבצע נרות שבת קודש ומבצע טהרת המשפחה – הוכרזו רק כמה שנים אחר כך.

למה דווקא תפילין? מכמה סיבות עיקריות: קודם כול, כי מצוות תפילין הושוותה לקיום כל התורה כולה. יש לה חשיבות מיוחדת. ובצד הסגולי: חז”ל אומרים ש”כל המניח תפילין מאריכין ימיו”, ובמסכת ברכות מובא שהפסוק “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך” נאמר על תפילין.

ומה נחוץ לעם ישראל ערב מלחמת ששת הימים – שאז עוד לא ידעו שתימשך רק שישה ימים – יותר מאריכות ימים וניצחון על האויב?

“כמובן, אין כוונת הגמרא לומר שהמורא על עמי הארץ יהיה רק באותה שעה שהיהודי מניח תפילין בפועל”, הסביר הרבי בהמשך אותה שיחה שבה קרא לדאוג במיוחד לכך שלוחמי צה”ל בחזית יניחו תפילין, “אלא כוונת הגמרא היא שגם במשך הזמן שלאחר שהיהודי הניח תפילין, הגוי מפחד מהיהודי, משום שעל ידי זה שהיהודי מניח תפילין, הוא גורם לכך ששם ה’ נקרא עליו באופן תמידי”.

הדברים נאמרו, כאמור, בשבת קודש. בצאת השבת, שעון ניו יורק, נשלח מברק לישראל, ומיד למחרת בבוקר יצאו המוני חב”דניקים להניח תפילין ליהודים באשר הם, ובפרט, כאמור, בבסיסי צה”ל.

4.

הרבי מלובביץ’ לא הסתפק רק בקריאה הכללית ליציאה למבצע תפילין, אלא חיזק באופן אישי, בכתב ובעל פה, אין־ספור יהודים בעניין מצוות הנחת תפילין. הנה דוגמה למכתב כזה, שנשלח שבועות ספורים אחרי מלחמת ששת הימים ליהודי שקיבל על עצמו בעקבות ניסי המלחמה להתחזק בהנחת תפילין: “בנועם קיבלתי מכתבו בו כותב איך הכיר חסדי ה’ וראה גודל הניסים, ואשר תכף ביטא את הכרתו זו במעשה בפועל, קיום מצוות ה’ יתברך, מצוות הנחת תפילין, והחלטתו לעלות בקודש בדרך העולה בית א־ל.

“ויהי רצון שתקוים בו הבטחת חכמינו ז”ל ‘מצווה גוררת מצווה’, שתהיה הנהגתו היומיומית הולכת ומתאימה יותר ויותר לתורתנו, תורת חיים ומצוותיה, עליהן נאמר ‘וחי בהם’. והרי תמיד יש מקום להטבה בכל ענייני טוב וקדושה, שאין־סופיים הם, כיוון שמקורם מהאין־סוף יתברך ויתעלה”.

במכתב הזה אפשר לראות נקודה מרכזית שחזרה על עצמה שוב ושוב בדברי הרבי מלובביץ’ ביחס למבצע תפילין, ובעצם גם ביחס לשאר מבצעי המצוות שייסד: מצווה גוררת מצווה.

כי הרי למה, בעצם, שווה להשקיע כל כך הרבה כוחות ומאמץ כדי שעוברי אורח ברחוב, שרחוקים מאוד משמירת מצוות, יקיימו את המצווה האחת הזו? הרי היהודי המזדמן הזה לא מתחיל כאן תהליך עומק של שיבה למקורות. דקה אחרי שהוא מסיים להניח את התפילין, או לנענע את הלולב, או להדליק את החנוכייה, הוא מחזיר את הכיפה לדוכן, וממשיך באורח חייו החילוני (מקסימום הוא מתעכב עוד רגע מול ארגז הסופגניות).

אבל הרבי ראה את זה אחרת. הוא האמין בכוחה של מצווה לגרור עוד מצווה. ובעיקר האמין בנשמה של כל יהודי, גם הרחוק ביותר, שיכולה להגיע למקום הקרוב ביותר אם רק ידליקו אותה עם מעשה אחד קטן.

5.

מדהים בכל פעם מחדש לגלות עד כמה המנהיג הגדול הזה היה מעורב בפרטים הקטנים. הכי קטנים.

כך נכתב במכתב שנשלח להנהלת צעירי אגודת חב”ד בישראל בימים הראשונים של המבצע: “אם רק אפשר לסדר אצל הכותל סוכה תמידית להנחת תפילין, וכמובן ברשות המשרדים המתאימים. וכדאי להדפיס בפורמט קטן ברכות תפילין וקריאת שמע ולחלקן חינם, וגם למכור שם תפילין בדוקות ובמחיר מינימלי. בנוגע לרישיון הנ”ל, הנה גם אם לכאורה לא יצטרכו לזה עתה רישיון מיוחד, כדאי שיהיה כזה בידכם שלא יוכלו לערער…

“טוב ונכון אשר תוכלו לחלק שם גם איזה עלון המבאר ומסביר את חשיבות הנחת תפילין. ועיקר גדול להוסיף שם שזה, כמובן, אינו פוטר מלומר ברכות קריאת שמע והתפילה בכלל (אולי על דרך חוברת התפילין המצ”ב – אלא שצריך להיות בקיצור). כמובן, טוב שיימצאו שם גם סידורים, תהילים (בפורמט קטן), תניא וכו’. ומוכרח שיימצאו שם כיפות. בטח תודיענו מהנעשה בכל זה, ותשואות חן מראש”.

מה שתפס אותי באגרת הקודש הזאת, הוא ההוראות המדוייקות בסוגריים: חוברת ההסבר שתחולק בדוכן התפילין צריכה להיות קצרה ושהתהילים יהיו בפורמט קטן וקומפקטי. הרבי נמצא בפרטים הקטנים.

6.

והנה עוד מכתב אחד מני רבים, שנשלח לא לארגון כלשהו, אלא לאדם פרטי. יהודי שכתב לרבי שקשה לו לקבל על עצמו הנחת תפילין באופן קבוע: “במה שכתב אודות מצבו הרוחני, שלא דתי הוא, וכותב הסיבות לזה, עד שאפילו בהנחת תפילין אינו זהיר, וכלשונו במכתבו – אין לו זמן להניח תפילין כי טרוד הוא וכו’. והנה בהתבוננות אפילו קלה, יראה עד כמה תוכן מכתבו סותר מסופו לתחילתו, שהרי הנחת התפילין מצווה היא מבורא העולם ומנהיגו, והבטיח שכר רב וברכה רבה בעד קיום מצווה זו.

“ובה בשעה שבהתחלת מכתבו מתאר עד כמה זקוק הוא לברכה לתוספת הצלחה, כותב בהמשך לזה שאינו מקיים את המצווה העיקרית ששכרה ברכות בורא עולם בהמצטרך להאדם. ולא עוד, אלא שמבאר שאין לו זמן לקיום המצווה כי טרוד הוא במסחרו, והרי זה כאילו כותב שאינו יכול לעסוק בעניין של פרנסה מפני שטרוד הוא מזה שאין לו פרנסה… ועל פי האמור לעיל מובן, שתכף ומיד עליו להתחיל בהנחת תפילין בכל יום חול, ומובן שהתפילין צריכות להיות בדוקות, שידעו שכשרות הן”.

העניין האחרון שמופיע פה בסוף המכתב – גם הוא היה חלק מהמערך הגדול של מבצע תפילין. כי תפילין צריכות להיות כשרות, ורבים שקיבלו על עצמם להניח תפילין ניגשו לארון ונטלו את התפילין שלהם מהבר־מצווה שלא תמיד היו כאלה. לכן, במקביל לדוכני ההנחה ברחובות, פתחה חב”ד גם במבצע ענק לבדיקת תפילין. בשנה הראשונה למבצע תפילין נבדקו כ-40,000 זוגות תפילין. כמו כן חולקו אלפי זוגות תפילין למי שקיבל על עצמו להניח בכל יום.

אפרופו מספרים, בחוברת פנימית מרתקת שהוציא לאור בשעתו הרב מנחם ברוד, על הימים הראשונים של מבצע תפילין, קראתי את האנקדוטה הבאה: בסעודת חג השבועות תשכ”ז, שבועיים בלבד לאחר הכרזת מבצע תפילין, אמר לרבי גיסו, הרב שמריהו גוראריה: “אומרים שמאה אלף יהודים, כן ירבו, הניחו תפילין בחודש אייר שנה זו, כתוצאה מהתעוררות כ”ק אדמו”ר שליט”א”.

ואיך הגיב הרבי, שתמיד רצה יותר, למספר העצום הזה? הוא אמר: “רק מאה אלף?!”

7.

ב־56 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, מבצע תפילין הלך וצבר תאוצה. בכל שבוע, עשרות אלפי יהודים, באין־ספור נקודות ברחבי העולם, עוצרים את שטף החיים ומפשילים את שרוולם לחב”דניק מזדמן שמניח להם תפילין.

אבל נדמה לי שלסרטון הקשה לצפייה שראינו השבוע מתל אביב, ובכלל להתנכלות לדוכני חב”ד בעקבות ההסתה המאורגנת של המחאה, עשוי להיות אפקט הפוך. אפשר כבר לראות סימנים לכך בתמונות שאנשים מעלים לרשתות החברתיות: יותר ויותר ישראלים יגידו כן לחב”דניק בדוכן. יותר ויותר יהודים יחזרו אל התפילין שנמצאות כבר שנים עמוק בארון. המתקפה הצינית נגד הסמל היהודי הקדוש והמרגש הזה עוד תגרום לחיבור ולחזרה אליו.

כן, לפעמים עבירה גדולה יכולה לגרור מצווה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’