רוט לדרוקר: אתה שואל במדינת היהודים למה התפללו לפני קרב?
על המסך, סרטון של תפילת הצנחנים, רגע לפני המבצע בג’נין. “ה’ צבקות אלוקי ישראל… אתה ציוויתנו בתורתנו לאמור: ‘שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה’ אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם”.
רביב דרוקר: הסרטון עורר לא מעט מחלוקת במערכת היום, כשבצד האחד כל המערכת, ובצד השני אני… ונראה באיזה צד אתם. תפילה של לוחמי הצנחנים לפני הכניסה לקרב בג’נין.
רזי ברקאי: אתה אוהב את הסטטוס הזה…
דרוקר: לא, לא אוהב… מישהו רואה בזה בעיה? איזושהי בעיה? שרי כמעט נתקע לה הלסת…
שרי רוט: אני רואה בעיה בשאלה שלך…
רחל עזריה: אז אני דתיה, ואני רוצה לומר שאנשים שונים יוצאים למלחמה להגן על מדינת ישראל, כל אחד ממקום אחר, גם אמוני וגם רגשי, זה לגיטימי, צריך לאפשר תפילה כזאת, אבל אני חושבת שזה צריך להיות כך שלא כולם צריכים לשבת שם, מי שלא מרגיש בנוח, מי שרוצה להיות במקום שבו מדברים על ציונות יכול.
שרון כידון: יכול להיות שיש גם דרוזים שם?
רחל עזריה: אני אפילו לא נכנסת לזה…
דרוקר: אתאיסטים… מותר לדבר על הציבור הזה? צריך להרוג אותם, אבל עד שהורגים אותם הם עוד חיים.
רחל עזריה: לפני שיוצאים לקרב, בטח בסיטואציה מאד מלחיצה, אנחנו צריכים לחפש את המכנה המשותף הברור לכולם ולהיות זהירים…
רביב דרוקר: דברי אלוקים חיים…
נתן זהבי: אשרי המאמין, כי לפני כל מלחמה וכל פעולה הרבה אנשים התפללו, עם המון, באמת, אמונה, והתוצאות אחרי זה היו הרות אסון.
רחל עזריה: טוב, זה לא קשור…
נתן זהבי: אה, זה לא קשור? טוב, באמת טוב…
רחל עזריה: לא, זה לא עובד ככה!
שרון כידון: כאדם חילוני אני יכולה להגיד לך שהרגעים שבהם אני בכל זאת פונה לאמונה וליהדות, שאליה אני משתייכת, הם באמת רגעים קשים ורגעים של רצון גדול בעזרה מלמעלה. ואני כן מבינה את הרצון הזה.
רזי ברקאי: אז את לא חילונית.
שרון כידון: אני לא אתאיסטית. אבל אני אדם חילוני.
שרי רוט: רביב, רק מהשאלה שלך…
רביב דרוקר: רגע, שרי, אני כבר נותן לך… תאמיני לי, כולם רק מרימים לך כדי שאת תנחיתי…
שרון כידון: אבל ברגע הזה אני חושבת גם על הלוחמים שהם אינם יהודים, על הלוחמים שמגדירים את עצמם כאתאיסטים, כלומר היה צריך מכנה משותף שיאפשר לפחות את תשומת הלב גם לאלה שלא.
רביב דרוקר: הלוחם לשעבר ברקאי…
רזי ברקאי: לפני שרי? (מחייך)
רביב דרוקר: כן, אנחנו מרימים, כולם מרימים…והיא החרדיה שבפאנל…
רזי ברקאי: אבל אני אלך לקראתך…
שרי רוט: הוא הולך לקראת נשים…
רזי ברקאי: תראה, רוב החיילים היום, ביחידות האלה, באים, אני לא רוצה להגיד מבית דתי, אבל בוודאי מבית מסורתי.
רביב דרוקר: אתה יודע את זה שאתה אומר את זה ככה בבטחון, על הצנחנים?
רזי ברקאי: חד משמעי. רובם מגיעים מבתים מסורתיים…
דרוקר: אני חולק עליך, לא בטוח בכלל.
רזי ברקאי: אז אתה יודע מה? אני משייף את ההגדרה שלי. רובם באים מבתים לא אנטי דתיים. ואני בטוח שלחיילים שם זה לא היתה בעיה, אני כשהבאתם את זה לפני השידור רציתי לתפוס בטקסט איזו אמירה ‘וינטרית’ כזו, ולא היה, ואת הפילטר שלי זה עובר.
דרוקר: לא, אין אמירה כזו. נכון.
דרוקר: אני אגיד לך, דיברתי עם חברי כאח לי עופר שלח, צנחנים שנות ה-80, והוא אמר לי: תשמע, אם היו באים אלינו עם דבר כזה אנחנו יורים פשוט במי שמגיע…
רזי ברקאי: נכון, אז.
שרון כידון: עידן אחר.
רביב דרוקר: עכשיו שרי, רשות הדיבור שלך.
שרי רוט: אתה יודע ומכיר אותי שאני נגד כפיה. אם באמת היה קם חייל ואומר, זה לא מתאים לי, והיו משאירים אותו שם בכוח – אני איתך.
רביב דרוקר: נו, יקום חייל, כשהמפקד מדבר עם כולם, יקום חייל. זה כמו הרמטכ”ל שמגיע לחיילים ושואל, יש פה למישהו בעיה?…
שרי: אבל! אם בן גוריון היה יושב כאן בפאנל, בשולחן הזה, הוא היה אומר: ‘רביב, למה אתה שואל במדינת היהודים שאלה כזו?’ אחר כך אתם מצפים שחרדים יבואו לצבא, המפקד שם הוא חרדי, אתם רוצים שזו תהיה מדינת יהודים, אתם רוצים אפילו לפתות חרדים לבוא לצבא ולהגיד להם ‘הנה, הצבא הולך לקראתכם’, ואז אתם שואלים למה אומרים תפילה רגע לפני קרב? קשה לי עם השאלה הזו!
תגובות
אין תגובות