בסוף 2016 החל מסע ציד, שהבשיל לטרלול מוחלט של מדינת ישראל שאנו עדיין לא נמצאים בסופו, אלא בעיצומו.
חלק גדול מהמפולת שאנו רואים כעת לנגד עינינו, נובע ממסע הציד שהחליטו גורמים במערכות האכיפה לצאת אליו.
הייתי אז חבר צעיר בכנסת, אחרי כמה שנים בצה”ל ובשב”כ, עם ידע וניסיון לא מבוטלים בדבר חקירות משטרתיות, כתבי אישום והעמדה לדין.
ראיתי את התפרים הגסים. ראיתי את הליקויים שליוו את מסע הציד הזה מתחילתו.
ראיתי את האנשים הנורמטיביים והמוצלחים שנלקחו מהלשכות הנחשבות הישר למרתפי המעצר, תוך שחייהם האישיים הפכו למרמס, סודותיהם הכמוסים – לנחלת החוקרים, שרק חיפשו להפוך את האנשים הללו לחומר ביד היוצר, הכל כדי ללכוד את הציד.
לא היו גבולות – הכל היה כשר.
הלא למי הציבור יאמין בסוף – לפוליטיקאי, שבאופן טבוע חשוד בשחיתות או ללובשי המדים ועוטי הגלימות, הטהורים והצודקים, לוחמי הצדק והאמת?
וכל אחד מאיתנו, נבחרי הציבור, התחבט: לצד מי נעמוד? איך ניזכר בספרי ההיסטוריה? האם ומתי לנטוש את הספינה הטובעת?
אני זוכר את הפעם הראשונה שהוזמנתי להתארח במהדורת שישי. במה עתירת רייטינג ונחשקת עבור רוב בכירי הפוליטיקאים, קל וחומר זוטרים כפי שהייתי אז.
ערב קודם פורסם כי האיש הקרוב ביותר למושא הציד, חתם על הסכם עד מדינה וגולל מה שגולל. הסיבה שהוזמנתי לאולפן הנחשב לא הייתה הידע, הכישורים או הניסיון שהיו לי. הסיבה המביכה הייתה שאף פוליטיקאי אחר לא מוכן היה לבוא.
וכך מצאתי את עצמי לימים בעמדה המוכרת כאחד הקטגורים של המשטרה, ולאחר מכן הפרקליטות, “התובע של התובעים” ו”החוקר של החוקרים”, כאשר תמיד הקפדתי לבדל בין הרבים בגופים אלה העושים עבודתם נאמנה במלחמה בפשיעה לבין הגורמים שחברו למסע הציד, מה שמאוחר יותר כיניתי “הפרקליטות שבתוך הפרקליטות”.
מבקריי, שלא לומר שונאי ומשניאיי, תמיד הקפידו להתעלם מהבידול שיצרתי, והציגו כאילו אני מכליל ומאשים את “כל המשטרה” או “כל הפרקליטות”, מה שמעולם לא היה נכון.
בהיותי מנבחרי הציבור הראשונים שביטאו מפורשות ובצורה מנומקת את מה שהציבור הרב הבין בחושיו הטובים, עלו במקביל האהדה במחנה שלי, והעוינות והשנאה במחנה היריב.
“איך תיזכר בדפי ההיסטוריה?” הטיחו בי. ואני ידעתי שהתשובה היא: “בעמודים הנכונים”.
באותו יום חורף גשום בו הודיע היועמ״ש מנדלבליט כי החליט “בלב כבד, אך בלב שלם” על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה בעבירה החמורה של שוחד, האמנתי על מנדלבליט, שלמדתי להכיר באותה תקופה, שליבו אכן היה כבד, אך לא האמנתי שהיה שלם.
•
נסעתי באותו לילה לירושלים, לבלפור, שהיה עדיין, עד שנחרב על ידי מחליפיו של נתניהו (כמה סמלי), המעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל, אחד מסמלי השלטון של מדינת ישראל.
ביקשתי גם ביום הזה, להיות לצידו, בדיוק במקום בו אני רוצה להיזכר בספרי ההיסטוריה. הופתעתי ונעצבתי לגלות שהייתי השר וחבר הכנסת היחיד שם.
לימים, אחרי שהתקיים השימוע “בלב פתוח ובנפש חפצה” (בספארי) והוחלט להגיש את כתב האישום (כשנתניהו בוושינגטון, עושה שלום למען עמו וארצו. לא ניתן היה להמתין לשובו ארצה. אין גבול לשפלות) הגיע שלב פתיחת המשפט.
הפעם, לשמחתי כבר לא לבדי, ותוך כדי התפרצות נגיף הקורונה, חמושים במסיכות, הגענו לעמוד לצד נתניהו בפתיחת משפטו, שם צולמה אותה תמונה מפורסמת שאני גאה בה מאוד (ובעיני מנאציי “תיזכר לדיראון עולם”).
ולצידנו, מחוץ לביהמ”ש – “הביביסטים”. הם תמיד היו שם. לא התרשמו מהקביעות הנחרצות על “סוף עידן נתניהו” ומהלעג כל אימת שהוכח כי התיקים קורסים.
קבוצה נחושה ומגוונת מפרופסורים ועד עמך ישראל, שלא משנה כמה ניסו להכתים אותם, להציג אותם באור הכי נלעג ומבזה – היו ונותרו לצד הצדק והאמת.
והנה האמת במערומיה: התיקים מופרכים. נתניהו הוא אולי הרבה דברים, אך איננו עבריין ואיננו מושחת.
אנחנו מדינה ועם בטראומה נוראית. את גלי ההדף וההרס שהביאו עלינו מחוללי מסע הציד הזה, אנו רק מתחילים להרגיש. איננו יכולים עוד לדמיין את אדוותיהם. הם הקימו איש נגד אחיו, יצרו בינינו שנאה ומדנים.
אויבינו – למען הסר ספק: אויבים יש רק מחוץ, בתוך הבית אנו אולי יריבים פוליטיים, אך בני עם אחד ולכן לא אויבים – הרבים סופקים כפיהם בהנאה ומתכוננים ליום בו נהיה מספיק חלשים וצהובים זה לזה כדי לתקוף.
האם יגיע היום הזה? בכנות, אינני יודע.
אינני יודע אם השנאה שפשתה בקרבנו כמחלה מדבקת היא עמוקה ובלתי הפיכה או שהרוח הרעה תחלוף והאבק ישקע, וניזכר שאנו אחים, בנים לאותם שלושה אבות וארבע אימהות. בנים לאותו הגורל, שלא יפסח גם על האחרון שבינינו.
דבר אחד אני חושב שאני יכול לשער – תחילתו של הריפוי, של התיקון ושל תהליך ההחלמה, ככל שבאמת רוצים בו – הוא הפסקת מסע הציד.
חדלו, הרפו.