קוראים כותבים על יוסל’ה: אל תמנע היסטוריה מרתקת מבעליה

1.

מדהים כמה תגובות עורר הטור על יוסל’ה רוזנבלט בשבוע שעבר. האיש לא חי כבר 90 שנה ועדיין ממשיך לרגש. לא רק הקול שלו והשירים שלו – זה ידוע – אלא גם סיפור חייו המופלא והטרגי.

במהלך השבוע המערכת, כמו שנהוג לומר, הוצפה בתגובות. ובמחילה, זאת לא רק הכמות אלא גם האיכות. כל אחד עם הידע שלו, עם החידושים שלו, כל אחד עם פיסת ההיסטוריה שלו. תודה לכולכם. גרמתם לי להמשיך, שבוע שני ברציפות, לשקוע בדברי הימים של יוסל’ה ובתקופה הדרמטית שבה חי ויצר.

עכשיו, לגבי הטור השבוע: אני יכול לשמור לעצמי את התגליות והסיפורים, ולחכות לתאריך עגול נוסף, כדי לשוב ולכתוב על יוסל’ה רוזנבלט. נגיד לרגל 100 שנה לפטירתו. זה רק עוד 10 שנים! מצד שני, למה לחכות? אל תמנע היסטוריה מרתקת מבעליה.

וחוץ מזה, מי אמר ש־90 שנה ושבוע זה לא עגול?

2.

כותבת הקוראת-הסופרת חיותה דויטש: “שלום ידידיה. את הקטע בטורך שמתאר את הרב קוק, שמבקש מיוסל’ה רוזנבלט לחזור באוזניו שוב ושוב על אותה יצירת חזנות, שלחתי לכל המשפחה שלי. תגובת כולנו הייתה זהה: ‘הי, זה בדיוק כמו אצל סבא יהודה שלנו!’.

סבא שלי, ד”ר יהודה מוריאל (מסינג) ז”ל, שהיה מחנך דגול ואהוב וכתב ספרים, זכה לפגוש את הרב קוק פעם אחת בחייו, אחרי שעלה ארצה מווינה, כשהצטרף לסעודה שלישית בבית הרב. רישומה ועוצמתה של הפגישה הזו, שבה התבקש לשיר בפני הרב, לא סרו ממנו כל חייו, והוא שב וסיפר עליה פעמים רבות.

באותה סעודה שלישית ביקשו ממנו חברים שידעו שהוא שליח ציבור ובעל קול ערב, שישיר את ‘ידיד נפש’ במנגינה של חסידות הוסיאטין. הרב קוק נהנה מהניגון, וביקש ממנו לשיר אותו שוב, וכשסבא ענה לו: ‘הרב, אבל גרוני ניחר’, שיגר לו הרב קוק כוס של יין (או של תה?) כדי להרטיב את גרונו, וסבא שר לפניו את הניגון שוב. את הסיפור הזה שב סבא וסיפר בשמחה ובגאווה לאורך כל חייו.

סבא נולד בגליציה, וגדל אצל סבו. עוד בפולין היה עוזרו של הרב משה חיים לאו, שנבחר כנציג אגודת ישראל לפרלמנט הפולני. סיפור מכונן אחר, שגם עליו חזר לא מעט, הוא מתקופת לימודיו באוניברסיטה בווינה. חבריו הגויים אמרו לו: מסינג, היום אתה צריך לצאת מהשער האחורי, כי ברחוב הקדמי צועדים הנאצים. ‘במקום שבו איני יכול לצאת מהשער הקדמי, אני לא נשאר’, אמר סבא, והחליט לעלות ארצה.

בכך הציל גם את משפחתה של סבתא שלי שעלתה בעקבותיהם. משפחתו שלו, אמו ואחיו הקטנים, נורו אל הבורות בליל הסדר. כל חייו עסק סבא בהוראת יהדות, תנ”ך ותפילה, ייסד וניהל בתי ספר תיכוניים בארץ ובעולם, במשך שלושים שנה שידר מדי שבוע ברדיו קול ישראל שיחות במשנה ובהלכה, ועמד בראש המחלקה ללימודי יסוד במדעי היהדות של אוניברסיטת בר־אילן.

תודה לך על הקטע הזה, שנתן הקשר ורקע לסיפור של סבא. למדתי ממך שסבא לא היה היחיד שהרב קוק ביקש ממנו לחזור על הניגון שלו. האם זה קרה פעמים רבות, בכל פעם שהרב קוק שמע ניגון שחדר לליבו, או שסבא והחזן רוזנבלט היו המקרים היחידים? לעולם לא נדע”.

3.

ומכאן לסבא חשוב אחר: “שלום ידידיה”, כתב לי ידידיה טויבר, “אני קורא את טוריך כאן בוונצואלה שבה אנחנו בשליחות. ברשותך, אשלים עוד פרט על יוסל’ה רוזנבלט והרב קוק, שאותו שמעתי מסבא של אשתי, הרב ישעיהו הדרי זצ”ל. כשיוסל’ה רוזנבלט פגש את הרב קוק בשבת האחרונה לחייו, הוא שר את ‘מזמור שיר ליום השבת’. המנגינה והקול היו ערבים כל כך עד שהרב ביקש ממנו לחזור על הניגון שוב ושוב ושוב.

הרב זצ”ל קבע שישירו את המנגינה הזאת בתפילה בערב שבת, ועד היום זו המנגינה ששרים בקבלת שבת בישיבת מרכז הרב. למרות כל השינויים במנגינות של התפילות בדור האחרון (במרכז הרב לקח זמן רב יותר מכל מקום אחר עד שהרשה ר’ אברום להשתמש במנגינות ‘מודרניות’ יותר), ואפילו השינויים שחלו בשירים שבין קבלת שבת לערבית (אחרי הפיגוע במרכז הרב התחילו לשיר ‘קה אכסוף’) – המנגינה הזאת לא זזה ממקומה”.

4.

ואז הגיעה הודעה מנכד שלישי: “שלום ידידיה”, כתב לי הרב יצחק נריה. “התפלאתי שלא ידעת על זה שהרב זצ”ל לא היה מיטיב נגן, שהרי אתה בקיא בכתבי סבי זצ”ל. אם תקרא שוב את התיאור שלו על הרב מנגן את ‘ישאלוני רעיוני’, תמצא את זה שם”.

האמת היא שאני ממש לא בקיא בכתבי הרב נריה. אבל יש לי תירוץ טוב: הקטעים שלו שקראתי כל כך ריגשו אותי – שאני חוזר עליהם שוב ושוב (משל היו שיר מרגש של יוסל’ה רוזנבלט בבית הרב קוק…). הרב נריה הנכד שלח לי את התיאור על המפגש הראשון של הרב הנזיר עם הרב קוק. את הקטע הזה דווקא זכרתי, אבל לא את עניין האי־מוזיקליות של הרב.

הרב הנזיר, הרב דוד הכהן, כותב בהקדמה שלו לספר ‘אורות הקודש’ על ההיכרות הראשונה שלו עם הרב קוק: “לפני כ”ז שנה, ואני בשווייץ בבאזל, עסוק בלימודי הדעות והפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צימאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית, הגיעה אליי השמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסוע אליו. אחרי טבילה במימי הריין, מצויד ב’שערי קדושה’, מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי להרב.

בערב ראש חודש אלול תרע”ה באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב ליבי. גורל חיי היה על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקידה, בשיר וניגון עליון, ‘משמי שמי קדם’ ו’זכור לנו אהבת הקדמונים’, ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר.

אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי – מצאתי לי רב, ושערי קדושה ושערי בינה נפתחו לפניי”.

ושואל הרב נריה בספרו ‘בשדה הראי”ה’: “והדברים מתמיהים: הא כיצד? והרי כולנו יודעים שלא היה הרב מבעלי השיר והניגון. הרב לא ידע כלל לזמר במובן המוסיקלי. איזה שיר, איזה ניגון, שמע איפה רבי דוד באותו בוקר? אכן, לא היה הרב איש ניגון רגיל. אבל היה איש ניגון עליון, איש שירה היה, איש שירת מעלה, איש זמרת-יה. כי איש האמונה היה, אדיר האמונה היה, והאמונה היא שירת החיים, שירת ההוויה, והשיר הוא ההשגה החודרת ביותר הפנימית ביותר”.

5.

כשחזרתי השבוע אל הספרים של הרב נריה, גיליתי עוד כמה אוצרות על התפילה שהוזכרה כאן בטור הקודם, תפילתו האחרונה של יוסל’ה בבית כנסת ‘החורבה’ בירושלים, יום אחד לפני פטירתו בגיל 51.

כאמור, ההכנסות מהכרטיסים לתפילה החגיגית הזאת הוקדשו לישיבת מרכז הרב. בספר מופיע צילום של המודעה לאותה תפילה, שהוגדרה כ”תפילת פרידה”. הכוונה הייתה לתפילת פרידה מהחזן החשוב שחוזר לחו”ל, אבל בדיעבד הכותרת הזה קיבלה משמעות מצמררת. עוד אפשר לראות במודעה כי הרב קוק, תחת התואר “כ”ק רבנו הגאון והחסיד”, ידרוש לפני קריאת התורה. וואו. כמה הייתם משלמים היום בשביל תפילת שבת עם יוסל’ה רוזנבלט עם דרשה באמצע של הרב קוק?

הרב נריה מתאר את התרגשות הקהל מהתפילה, ומוסיף: “התפילה בחורבה הייתה חוויה עמוקה גם בשביל יוסל’ה. יהודי המתפלל שלוש פעמים ביום ‘ולירושלים עירך ברחמים תשוב’ והנה הוא זוכה להשמיע רינה ותפילה כה קרוב לכותל המערבי, כה קרוב להר הבית, למקום המקדש – אטו מילתא זוטרתא היא? והרי לא כחזן העומד לפני הקהל התפלל יוסל’ה, אלא כיהודי המתחטא, המתחנן, לפני הקב”ה”.

ובכל זאת, יוסל’ה קיצר בתפילת מוסף. מדוע? “אפשר שעשה זאת משום טירחא דציבורא, שלא לעכב אותו יותר מדי, ואפשר שגם לאוזנו גונב את מה שיסופר להלן: אמנם כאמור הייתה זו בכללה תפילה רבת רושם, והתפילה עצמה נסתיימה ברוממות נפש, אבל ‘בא שטן ובלבל את העולם’: בליל שבת זה, כ”ג בסיוון, נרצח ד”ר חיים ארלוזורוב ז”ל על שפת ימה של תל אביב, ובבוקר כבר הגיעה הידיעה המזעזעת לירושלים. ובאמצע קריאת התורה הגיעו קולות מריבה מהקהל שעמד מחוץ לבית הכנסת (להם נודע הדבר כנראה מפי הקצין לנגר שהגיע למקום). שם כבר התגודדו־התפלגו־התלהטו שני מחנות: הללו אומרים ‘זה מעשה הרוויזיוניסטים!’ והללו אומרים ‘הערבים רצחוהו!’. וכשחזר הקהל לביתו, היו רגשותיו מעורבבים: נועם התפילה של יוסל’ה וצער רצח ארלוזורוב התרוצצו בלבבות”.

6.

באותה שבת הוזמן יוסל’ה לסעודה שלישית בבית הרב קוק. “כמובן, נודע הדבר בעיר, והגיעו מקרוב ומרחוק לראות ולשמוע”, מספר הרב נריה, “הפעם נערכה הסעודה השלישית לא בחדר הספרים, אלא באולם קבלת האורחים. היה מי שפנה אל האורח וביקש ממנו לתת את חלקו בשיר, אבל האורח סירב באדיבות ואמר ‘ראשית כול באתי לשמוע דברי תורה מפי הרב'”.

הרב קוק נשא את דבריו, ויוסל’ה נפעם. כששוב ביקשו ממנו לשיר, אחרי דברי הרב קוק, הוא ענה בשנינות (ביידיש): “העולם אומר על מאורע מרומם, כביר והיסטורי – ‘עליו עוד ידובר וגם יושר!’. אבל אחרי כל מה שפה דובר – איך יושר?”.

ובכל זאת שר יוסל’ה את השירים המפורסמים שלו ‘רחם נא’ ו’שיר למעלות’.

וכאן מגיע סקופ היסטורי. מה היה השיר האחרון (כנראה) שהלחין יוסל’ה בחייו, יום לפני שנפטר במפתיע? “במוצאי שבת אחרי הבדלה, נכנס לחדר האוכל בבית הרב ונתכבד בכוס תה, גלגל שיחה בנעימות ובפשטות עם בני הישיבה. הם הביאו לפניו את שירו של הרב למוצאי שבת ‘אלוקי אבי לי יביא את אליהו הנביא’, והוא חיבר בו במקום מנגינה שכל המסובים החרו־החזיקו בה”.

ומסיים הרב נריה את תיאור השבת ההיא: “זכות הייתה לי שכיבדוני חבריי לשאת דברים, דברי שבח ותודה לאורח הדגול והחביב. פתחתי ואמרתי: לגאון מווילנה ז”ל שלחו מן השמיים פירושים מרובים על הפסוק בפרשה ‘עלו זה בנגב’. ובין הפירושים שגילו לו היה גם ניגון לפסוק זה. למדנו מזה שגם ניגון שייך למערכת הפרשנות. והניגון הנכון, המתאים, המדגיש, המבטא – מחדיר ללבבות את הפירוש של המילים. יש מי שאינו מסוגל להבין פירושי מוח, אבל פירוש הלב נתפס אצלו ושפת הניגון מובנת לו.

גדלותו של האורח הדגול היא שהקב”ה העניק לו מתנה מיוחדת – שנגינתו היא פרשנות. מפי ר’ יוסל’ה זכינו לשמוע בתפילת שבת זאת נגינה פרשנית, נגינה מפרשת כל פסקה בתפילה. והפירוש חדר לעומק הלב, ועל כך אנחנו מודים לו מעומק הלב. כל תפילה המושרת על ידו מקבלת פירוש חדש, פירוש שדורנו זקוק לו. כשהוא פותח את שערי הזמרה, נפתחים לפנינו שערי תפילה”.

7.

ובחזרה לתיבת המייל שלי. אחרי הטור בשבוע שעבר היו גם תגובות כאלה: “סוף סוף קצת נשמה ולא רק פוליטיקה (שבינה לבין נשמה אין שום קשר). בקיצור, היה טור מרגש. ויוסל’ה רוזנבלט ראוי שיתרגשו בגינו”.

תודה רבה על התגובה החמה הזו, ועל דומותיה. האמת? אם זה היה תלוי בי, הייתי כותב פה הרבה יותר על יוסל’ה רוזנבלט והרבה פחות על שמחל’ה רוטמן. אבל מגיב יקר, מה לעשות שאין לי פריבילגיה כזאת ככותב, ולדעתי גם לא לך כקורא.

ולמה? כי בניגוד למה שאתה חושב, יש קשר עמוק מאוד בין פוליטיקה לבין נשמה. תמיד היה, אבל בימים אלה יותר מאי פעם. אנחנו נמצאים בשיאו של מאבק על נשמתה של מדינת ישראל. התקדמנו כל כך הרבה מאז 1929, השנה שבה הקליט יוסל’ה רוזנבלט את ‘שיר המעלות’ המפורסם. זכינו לראות בדורנו התגשמות של כל כך הרבה שורות מתוך המזמור הזה.

ועדיין, מתקיים כאן מאבק מר עם אלה שנלחמים להפוך אותה ממדינת “בשוב ה’ את שיבת ציון” למדינת כל אזרחיה (אגב, אני חושש שבאווירה הציבורית של ימים אלה, אם יוסל’ה, עם כל הזקן והבגדים שלו, היה עולה היום על אוטובוס, נגיד בהוד השרון, היו צועקים עליו שהוא פרזיט). והמאבק החשוב על כך נעשה בזירה הפוליטית והציבורית והתקשורתית, מה לעשות. חייבים להבין את זה.

אם נכתוב או נקרא רק על מוזיקה מרגשת, נפסיד מדינה מרגשת.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’