פיזית ראיתי את הרבי מליובאוויטש, אבל פגשתי אותו רק אחרי שנפטר

פגשתי את הרבי רק אחרי ג׳ תמוז.

כלומר, פיזית ראיתי את הרבי בילדותי, ובבחרותי. יש לי דולרים ומטבעות שקיבלתי מידו הקדושה. יתירה מזו, בתשנ”ב קיבלתי יחד עם חבריי שניאור חן ובערלה ליפש תשובות מהרבי כל כמה שבועות על פעילות ׳חברת תהילים׳ שהיינו עושים במצוותו של ר׳ זושא רבקין ז”ל.

אבל פגשתי את הרבי רק אחרי ההסתלקות בג׳ תמוז.

יוצא לי להיות מוזמן להרצאות או מפגשים כאלה ואחרים, כמעט תמיד אגיע בשלב כלשהו אל מבטו של הרבי על החיים, אל גישתו הפנימית לכל אדם, אל הדרך המקורית והלא צפויה שבא הרבי רואה כל אחד וכל דבר.

כמעט תמיד בשלב מסוים מישהו ישאל: אבל רגע, אתם היית שם, אתה פגשת את הרבי מלובביץ, אתה שמעת אותו, הבטת בעיניו והוא בעיניך, קיבלת ממנו ברכות, אבל אנחנו לא.

האם כבר מאוחר?

בפעם הראשונה שנשאלתי כך, שתקתי הרבה. לא ידעתי מה לומר. יכולתי לצטט את הזוהר של ‘יתיר מבחיוהי’, גם את דברי הרבי עצמו על חמיו אחרי הסתלקותו שאמר “הרבי חי ושומע ומקשיב”, ברוחניות כמובן, גם את זה יכולתי לצטט, אבל לא לפני שאבחן שאני אכן מקבל את הדברים, שאני אכן חי אותם.

ולכן שתקתי, הרבה שתקתי. התכנסתי.

ואז מתוך השקט הבנתי את זה, אני פגשתי את הרבי רק אחרי ג׳ תמוז.

מתוך השיחות והמאמרים, המכתבים, קטעי השמע והוידאו, כמו גם הסיפורים והציטוטים של חסידים אחרים ששמעו וראו, מתוך כל זה עיצבתי את חיי, את מבטי על החיים, את השיעורים וההרצאות שלי, את המאמרים שלי, את מה שאני חושב ומרגיש, את מי שאני.

אני אסיר תודה לבורא העולם שהספקתי לראות, להיראות ולקבל פיזית, אין מילים בפי להביע את ההודיה על כך.

אני כואב את ההסתלקות בג׳ תמוז יום יום, ממש. אין מילים בפי להביע את הכאב והצער. הדמעות שעולות לי בכל וידאו של הרבי יעידו.

אבל יחד עם זאת, הנה אני אומר בפה מלא: כלום לא הלך לאיבוד, המהות עדיין פה, כן היא ממש פה.

המאמרים והשיחות של הרבי, המכתבים ושעות האאודיו והוידאו, הם לא חכמתו ולא תורתו, הם הוא בעצמו. אם רק נרצה כמובן.

חברים יקרים, קוראים וקוראות, אני מזמין אתכם לפגוש את הרבי, זה אפשרי.