מסרב להזדעזע • הטור של ידידיה מאיר

  בימים אלה אני מוצא את עצמי מדי בוקר בדילמה.

כבר שנים שבתוכנית הבוקר שלי ברדיו אני מקריא ידיעות חדשותיות, אבל כזו התלבטות עוד לא הייתה. איך בדיוק מדווחים על דאע“ש, התנועה הקיצונית והמסוכנת שפרצה פתאום לחיינו?

רק בשבועיים האחרונים זה קרה לי כבר שלוש פעמים (בתקווה שעד הדפסת הגיליון לא פרסמו הדאע“שים עוד סרטון אכזרי). אני קם בבוקר, קורא על עריפת ראשו של אזרח אמריקני או בריטי, ולא יודע איך לספר על כך בשעה שבה גם ילדים מקשיבים.

תבינו, כבר דיווחתי על פיגועים, אסונות טבע ושאר טרגדיות, אבל איכשהו אני לא מצליח להוציא מהפה את התיאור הזה, הביטוי הזה, ”ערפו את ראשו“ – כשאני יודע שיש ילדים בדרך לבית הספר. מה, אני צריך לעשות להם טראומות? למה להרוס להם את התמימות?

לכן אני מוצא בכל פעם ניסוחים מפותלים, עדינים ומעודנים יותר.

השבוע, כשהגיעה לפנות בוקר הידיעה על רצח הבריטי דיוויד היינס, אמרתי למשל: ”לצערנו קרה עוד מקרה של הריגת אדם אירופי, בדרכים המקובלות בתנועת דאע“ש“. מי שמבין כבר מדמיין את הברדס הכתום ואת החולות שברקע. ומי שלא מבין, ברוך השם לא מדמיין.

ואז מגיע הלילה, ושוב אני מקריא טקסטים. הפעם לא לסתם ילדים ערטילאיים, אלא לילדים שלי. בשעת ההרדמה, אתם יודעים. ופה שמתי לב למשהו מעניין: אותן אוזניים קטנות שבבוקר לא רציתי שישמעו על דאע“ש, שומעות בסקרנות רבה בלילה תיאוריים מפלצתיים לא פחות. קוזאקים, גויים רשעים, פוגרומים ומה לא.

השיא הגיע השבוע, בסיפור על מלך רשע, שתלטן ומלא גחמות שכמובן התנכל ליהודים. אל תהיו במתח. בסוף, כצפוי, היהודי הפיקח פתר איזו בעיה של המלך ועלה לגדולה, בעודו מציל את כל הקהילה היהודית.

אבל עוד לפני כן, בערך באמצע הסיפור, בשלב שבו העיניים חצי עצומות, מצאתי את עצמי מקריא ברוֹך את הטקסט הבא: ”ואז, חמודי, העז אחד השרים לגשת אל המלך בלי רשות ולהציע לו פתרון משלו לבעיה. הביט המלך בזעם בשר החצוף ואמר מיד למשרתיו: עִרפו את ראשו!“

  איזה קונצנזוס מדהים התגלה כאן השבוע. לרגע היה נראה ממש שחזרנו לימי ’צוק איתן‘. ממפלגת העבודה ועד הבית היהודי, כולם התחרו בגינויים שהטיחו בסרבנים מיחידת 8200 .

”פחדנים“, אמרה שלי יחימוביץ‘. ”מקומם בכלא“, פסק דני דנון. ”מפונקים“, סנט יוני שטבון. ”מזיקים לישראל“, רשף בוז‘י הרצוג (סתם, הוא היה מת לדעת לרשוף).

ולי התחשק להשתמש בביטוי אחר: שקרנים. אני לא יודע למה, אבל אני פשוט לא מאמין להם. הכול נראה לי פוזה. או לפחות הרוב נראה לי פוזה. אולי זו בעיה שלי, אבל כשאני שומע דוברי ימין, ואפילו הקיצוניים ביותר, אני מאמין להם שהם מאמינים לכל מילה של עצמם. אני חולק עליהם לעתים, חושב שהם קיצוניים וגזעניים, אבל אני מקשיב להם ומאמין. זה אמיתי, מגיע מעומק הלב.

ואילו כשאני שומע דוברים מהשמאל הקיצוני, במקרים רבים, התחושה היא של טרנד, של סצנה, של רצון להיות מיוחד. זה לא תמיד נכון, וברור שיש סרבני מצפון כנים גם משמאל, אבל לעתים יותר מדי מזומנות יש תחושה של ”בואו נעשה באזז תקשורתי מגניב ונרגיש מה-זה מוסריים“.

כלומר, כשאני שומע ”מוות לערבים“ – זה משפט שאני לא מסכים איתו, אבל אני מאמין למי שאומר אותו. כשאני שומע ”טייסי צה“ל רוצחים“ – זה משפט שאני לא מסכים איתו, ואני גם לא מאמין למי שצועק אותו.

שיא הפוזה נשבר השבוע. הלו, לסרב פקודה לעבודת מודיעין? לאיסוף חומרים על טרוריסטים? ובשם איזו תחושת בטן לא ברורה שלכם לפגוע כך בתדמית של צה“ל והמדינה? והכול תוך מסע יחצ“נות תקשורתי מתואם מראש? יאללה יאללה.

 ושוב ברוח הקונצנזוס, רוב הודעות הגינוי נגד הסרבנים החדשים כללו גם את המשפט הבא: ”סרבנות זה דבר מסוכן, מימין ומשמאל. חייבים לקיים פקודה. אחרת צה“ל יתפורר“.

זה נכון, סרבנות היא מסוכנת, אבל יש משהו שיותר מפחיד מסרבנות: ציות אוטומטי לפקודות כי זה מה שהמדינה קבעה. זה לא רלוונטי לסרבני הפוזה של 8200 , אבל ברמת העיקרון, אם הייתי משוכנע שהם כן דוברי אמת – הייתי מכיר בלגיטימיות של הסרבנות שלהם. כן, כן. ולכן מפחיד אותי שכולם חושבים פתאום אותו הדבר.

מה יקרה כשהסרבנים יהיו מהצד השני? אני יודע שזה מופרך, אבל נגיד שממשלת ישראל תחליט באופן הזוי לפנות יישובים יהודיים פורחים באופן חד צדדי, מה נגיד אז? שהסרבנים הם מפונקים? חוצפנים?

בתום עונת האזכרות הכואבות לגוש קטיף, שבה דיברו השנה רבות על הרוח ועל העוצמות ועל הבנייה מחדש, מתחשק לפעמים לשאול שאלה שלא כל כך נשאלת: איך יכול להיות שבכל התקופה הזאת עלה לכותרות רק סרבן אחד? זוכרים את אותו חייל ישראלי-אמריקני, אבי ביבר, שהכריז על חולות היישוב שירת הים ”איני יכול עוד“? הוא היה כמעט לבד.

פה ושם היו דיווחים על מקרים דומים, אבל אפילו הרמטכ“ל דן חלוץ אמר בדיון בכנסת בתום ההתנתקות, שהוא הופתע מהממדים הזעירים של התופעה ביחס לתחזיות המוקדמות.

למה, בעצם? לא, אני לא קורא לסרבנות המונית ולפירוק צה“ל, ודי ברור שאי אפשר היה לשנות החלטת ממשלה כזו, אבל לאן נעלמה אז הזכות המינימלית לסרב ולמחות? האם יכול להיות שבאמת כל אותם עשרות אלפי חיילים שנטלו חלק במלאכת הגירוש, פשוט אימצו – בשם קדושת הפקודה – את המבט האטום בעיניים מול זעקות המפונים, המגורשים, הנעקרים, הנהרסים? באיזה סרט רע חיינו אז כולנו?

  ובשבוע שבו ידעת מראש מה כולם יגידו על הסרבנים החדשים, מימין ומשמאל, היה כרגיל מישהו אחד שלא אמר משהו צפוי. חבר הכנסת משה פייגלין מהליכוד. אני לא פייגליניסט, אבל איכשהו התגובות שלו הן כמעט היחידות שגורמות לך לקצת מחשבה מחוץ לקופסה.

אז ככה הוא כתב בשיא סערת הגינויים, נגד הזרם: ”זכותם (וחובתם) לסרב! זו זכותם המלאה של החבר‘ה מ 8200- לסרב לבצע פקודה שנראית להם בלתי מוסרית. זו אפילו חובתם. במקביל, חובתה של המערכת היא להענישם בכל חומרת הדין ועליהם לקבל זאת ולשמוח בעונש. זו תמציתה של הסרבנות המצפונית“.

הטקסט הקצר הזה מתחבר היטב לנאום שפייגלין נשא לאחרונה בכנסת, ולא זכה כמעט לתשומת לב. זה קרה לפני חודשיים, בדיון רשמי במליאה לציון תשע שנים להתנתקות (עוד לפני ש‘צוק איתן‘ נוסף גם הוא לרשימת ה“הישגים“ של התוכנית).

פייגלין מאתגר בנאום את תפיסת העולם ה“ממלכתית“, ולדעתי גם עונה ליאיר לפיד על הטקסט המפורסם שכתב בזמנו על ההתנתקות (למי ששכח, כך כתב אז לפיד בטורו האישי: ”זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה או לשאיפה להסדר שלום. מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה? זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. רצינו ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה“).

הדברים האלה הרתיחו אותי כבר כשנכתבו, אבל פייגלין הסביר לי טוב יותר למה: ”רבותיי חברי הכנסת“, הוא אמר למליאה חצי ריקה, ”יש ממד בכל נושא הגירוש מגוש קטיף שלא מדובר בו, ואני חייב להזכיר אותו. הגירוש מגוש קטיף בעצם לא הוסבר לציבור. הרי לחצנו ושאלנו ואמרנו: ’אבל למה? מה זה נותן? גם לשיטת השמאל זה לא ייתן שום דבר בלי הסכם!‘

“מכל כיוון אפשרי, זה לא ’עשה שכל‘, זה לא היה הגיוני. בסופו של דבר אמרו לנו ככה: ’אתם חייבים לצאת משם, ואם אתה חייב – תגרש את הוריך ואת חבריך. ואם אתה שוטר וקצין אתה חייב לציית. מדוע? כי הממשלה החליטה. זו הפקודה. ואם לא תקיים את הפקודה מה יקרה? המדינה תתפרק!‘

“אתם מבינים, רבותיי, במה תורץ העניין בסופו של דבר? בגלל שלא הייתה שום תשובה, זה תורץ בכך שחייבים לבצע את הפקודה הנואלת והזוועתית הזו רק כדי לבצע את הפקודה. כדי לשמור את המדינה. כי המדינה מעל הכול. מעל המוסר, מעל הביטחון, מעל ההיגיון, מעל החוק, מעל הדמוקרטיה. מה זה אומר, המדינה מעל הכול? להגיד ’המדינה מעל הכול‘ זה פאשיזם. ואת הפאשיזם הזה לא הימין הביא אלא השמאל“.

וכאן פייגלין מסיים את הנאום באופן יאיר לפידי למדי, בציטוט של פילוסוף אמריקני, אבל לשם שינוי הציטוט נכון: ”חברי הכנסת, אתם מוזמנים לחדרי, חדר 207 כאן בכנסת. ישנו שם על הקיר פתגם, אמירה של פילוסוף אמריקני בשם אמרסון: לאדם טוב – אסור לציית לחוק באופן יותר מדי טוב“.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’