נגמרו הימים שחרדים שומעים עלבונות מחילונים וממשיכים לשתוק

אירוע ‘הסרן החסיד והאישה המגדפת’ הציף את הרשתות החברתיות – ובכך נדמה אין חידוש. ככלות הכל, מלבד חומרתו של האירוע, היוו האשמות הכמעט סוריאליסטיות של האישה כלפי הצעיר החרדי אייטם נהדר.

לצד זאת, נוצרו שני התדיינויות חשובות נוספות:

• האם ראוי היה כי גופי תקשורת ‘רשמיים’ יתנו פרסום לאירוע, יפיצו את שמה ואת תמונתה של האשה קודם שערכו בירור מעמיק יותר עם הנפשות הפועלות.

• האם לא ראוי היה שהחרדי היה בולם את פיו בבחינת ‘הנעלבים ואינם עולבים’, ולא היה משיב בכלל לאשה שהטילה בו רפש.

התשובה לשאלה השניה בעיני, שלילית לחלוטין.

נגמרו הימים שחרדים שומעים עלבונות ושיח של התנשאות והם – ממשיכים לשתוק.

נגמרו הימים, שאנשים שאינם דתיים, שטופי שנאה שרמת השכלתם במקרים רבים פחותה עשרת מונים מזה של החרדי או החרדית הניצבים מולם, מרשים לעצמם לעלוב ולפגוע בהם.

ובעניין זה עולה בי אפיזודה נחמדה, שאילו היה אי-מי מתעד אותה, סביר להניח שגדי – אותו תכירו מיד – ואני, מופיעים היינו אז אצל עודד בן עמי.

היה זה לאחר התרגול האחרון שהעברתי באוניברסיטה. הוא היה מפרך. ההכנה, הריכוז והמענה על שאלות הסטודנטים המוכשרים דרשו לא מעט ממשאבי הקוגניטיביים.

זו הסיבה שעם עלייתי על האוטובוס הבין-עירוני לכיוון תל-אביב, חשתי ששעה של מנוחה ורוגע לפני.

בזווית עיני, קלטתי, את גדי, ידיד, דוקטורנט לעבודה סוציאלית, חרדי גם כן, המתיישב בטור הכיסאות שלצידי. הוא היה בעיצומה של שיחה ואני הנהנתי לו בראשי לשלום ותכננתי לשקוע בסוג של תנומה.

אלא שאז נשמע קולו של הנהג: “הבחור עם הטלפון, השיחה שלך תימשך בטח עד תל-אביב, אני מבקש ממך להתחשב ולא להפריע ליושבים סביבך”.

גדי הרים את ראשו, פגוע בעליל, המשיך לשוחח וכעבור דקות ספורות סיים את השיחה.

ראיתי אותו קם ממקומו ופוסע לכיוון הנהג.

סליחה, דיברת אלי? הוא שאל בנימוס.

כן, אמר הנהג בתקיפות, אתה מפריע לנוסעים שלי.

מדוע, שאל גדי, עדיין בתמימות כנה, אני לא רשאי לשוחח בטלפון באוטובוס? ובכלל מדוע אתה סבור שאני אקיים שיחה עד תל-אביב?

“זה לא האוטובוס לבני ברק פה”, ענה הנהג בכעס.

בשלב זה התרוממתי ממקום מושבי כשדמי מציף את פני: “מדוע אסור לו לשוחח בטלפון, איך זה קשור לאוטובוס לבני ברק?”

הנהג הרים את ראשו – ואמר: “האם שכחת לקחת את הכדורים שלך הבוקר?”

חרף הטיעון העמוק והאינטליגנטי החלטנו להתאמץ ולא להרפות. שאלנו אותו שוב, באיזו זכות הוא מבקש מנוסע שמשוחח בשקט – אגב, הייתה זו שיחה מקצועית בתחום עיסוקו של העובד סוציאלי – נוכח כולם ‘להתחשב בנוסעים’, ושוב, איך זה קשור ל’אוטובוס לבני ברק’?

הנהג טען כי הוא ‘מגן על הנוסעים שלו’, וכי הוא תמיד מבקש מהנוסעים לא לדבר [מה שנכון], אך אנו לא יכולנו שלא לחוש כי הפנייה הישירה לנוסע בעל החזות החרדית, כמו גם האיזכור המוזר של האוטובוס לעיר החרדית הגדולה, לא הגיע משום מקום.

בשלב זה הרים הנהג את ראשו ואמר: “לא מעוניין לדבר על זה, תעזבו אותי, תרפו ממני”.

“מדוע שנרפה ממך”, שאלתי, “אתה פתחת בתגרה המילולית המיותרת הזו”. או במילים פשוטות יותר: אתה התחלת.

“אבל אתה התחלת, אבל אתה התחלת”, צעקתי שוב כילד.

“תתלוננו עלי”, אמר הנהג.

לא התלוננו.

את השיעור שלנו, כפי שנכתב לעיל – למדנו.

מסתבר שגם הצעיר החרדי ישראל הירש – הסרן במילואים – למד היטב.