ואם הוא היה אברך כולל שלא שירת בצבא, זה בסדר לתקוף אותו?

בימי שני, כשאני יוצאת מביתי לכיוון משכן הכנסת לעוד יום עבודה, אני נתקלת בהם.

אני והרכב מתקרבים למעבר החציה, בדיוק כשהם ממלאים את הכביש לאורכו ולרוחבו, שיירות-שיירות, עושים את דרכים מהבניין הענק של כולל ‘עטרת שלמה’ לבתיהם, לעוד צהרים של עזרה לאשה, שמירה על ילדים בכל הגילאים “כדי שהאשה, שהתינוק הקטן העיר אותה בלילה כמה וכמה פעמים תוכל לנוח קצת”, ארוחה קלה, תנומה בין  רעש וקריאות של הילדים – ואז חזרה אל הכולל, בארבע אחר הצהרים, להמשך הלימוד.

כשאני עוצרת במעבר החציה, אני מתבוננת בהם בהערצה אינסופית. בהבנה שלי, עליהם עומד העולם, בזכותם קיימת ומתקיימת מדינת ישראל. לא אכפת לי כמה הם מעכבים אותי, אלו הן דקות של קורת-רוח מלצפות במיטב בנינו.

היום, כמו בכל יום שני, עצרתי שוב במעבר החציה. קצת אחר-כך נחת בטלפון שלי הסרטון המביש בו תושבת הוד השרון משתלחת בישראל הירש, חרדי תושב העיר, ומעליבה אותו. זה התחיל עם ‘למה לא עשית צבא’, אבל עבר  מהר ל’סתם ככה כי אתה חרדי’. וכי אתה ‘מזכיר לי את כת האמיש’.

בהשגחה פרטית, היא ‘נפלה’ על חרדי שלרוע מזלה שירת כקצין בצה”ל, למד באקדמיה, בעל תאר במשפטים, ועובד כעורך דין  בפרקליטות מחוז מרכז. חרדי מושלם, לטעמם של רוב הישראלים.

האמנם? אז הנה, כל ה’טוב’ הזה לא עזר לו, והיא המשיכה לחבוט בו: על הכיפה, על הפאות המסולסלות, ועל השטריימל שמונח בביתו.

התביישתי בשבילה. לא כי היא טעתה בו משום שכן שירת בצה”ל, כן למד באקדמיה וכן מילא את שאיפת הציבור החילוני.

קראתי בעיון את תגובת נבחרי הציבור שהזדעזעו. רבים מהם תהו, איך היא אינה מתביישת לטעות בו. כי הנה, הוא ‘בסדר’. הוא כן מילא את דרישת החברה הישראלית ממנו. כאילו אם היה ‘סתם אברך’ דמו מותר; כאילו שבמדינת היהודים חרדי הוא מישהו שמותר לחבוט בו; כאילו אין ערך לרוחניות, לתורה שספג בדמו.

כאב לי, משום שבמדינת היהודים, הייתי מצפה שיהודי יצעד בלבוש שורשי, בדיוק כפי הלבוש שלבשו אבות-אבותיה של אותה המביישת. משום שאם סצנה כזו היתה מתרחשת על אדמת גרמניה, לדוגמה, העולם היה זועק את זעקת ה’אנטישמיות’. אבל במדינת ישראל, ב’מדינת היהודים’, כפי שניסחו זאת כמה וכמה פעמים מקימיה במגילת העצמאות, מתחיל מיום ליום להיות מפחיד עבור חרדי.

לפני כמה חודשים, בשני אולפני טלוויזיה, אמרתי שהתחושה ברחוב קשה, שעבור חרדי מפחיד לצעוד במרחב הציבורי, שאני רועדת על הבנים שלי.

לצערי, לצערנו, האסון כבר מעבר לפינה, הכתובת כבר חרוטה על הקיר. תרשמו: יום יבוא, ומשהו רע יקרה פה לחרדי. משהו רע מאד. וזה לא יגמר בסרטון.

ההסתה מסוכנת, אמרו לנו אחרי רצח רבין המנוח. מילים יכולות להרוג, התריעו. אז זהו. שההסתה כבר פה, חודשים ארוכים.

היא מסוכנת, היא פוצעת בנפש, ועלולה, יום לא בהיר אחד, גם להרוג.