עליתי על מטוס בשעה 6 בבוקר מלוס אנג’לס לניו יורק.
כשעה לאחר ההמראה קמתי, הוצאתי את הטלית והתפילין והתחלתי להתפלל. המטוס היה די שקט, רוב האנשים ישנו, וזה היה ממש נעים. בעודי מוריד את התפילין של רש”י, התקרבה דיילת. יכולתי לראות שהיא מרגישה לא בנוח.
היא אמרה לי: “אתה יודע שתצטרך לשבת בקרוב”. אמרתי לה שבדיוק אני מסיים וזה לא ייקח יותר זמן.
כשהרמתי את מבטי, עמד ג’נטלמן, דיבר עם בנו והצביע לעברי. שמעתי אותו אומר: “תפילין” – ואז הוא ניגש. הוא אמר לי שיש לקהילה שלו תוכנית שבה חיילים ישראלים פצועים באים להתארח בבתי אנשים. גם הוא אירח חייל שנפצע וזה הניח תפילין בביתו בכל יום. החייל נתן את התפילין שלו לבן, הנער הצעיר, שבר המצווה שלו יחול בעוד חודשיים, אם יבטיח להניח אותם.
בעודנו מדברים, דייל אחר הגיע למקום בו עמדנו, התחיל לחוג סביבנו וגרם לאי נוחות. שנינו חשבנו שזה מוזר, אבל ברור שהוא רצה שהשיחה תסתיים.
כעבור כמה דקות הג’נטלמן חזר למקומו, ואני הנחתי את תפילין דרבנו תם.
ראיתי משהו קורה בקדמת המטוס, ואז הקברניט יצא מהתא שלו, וחשבתי שהצרות מגיעות. בעודי מקפל את התפילין, הקברניט ניגש מאחוריי, ואני חושב: “הנה הלך עלי”.
אבל אז הוא לחש לי באוזן: “תשמע, אם אתה צריך להתפלל או ללמוד או מה שזה לא יהיה, לך למטבח. אמרתי להם לפנות מקום. לגויים האלה אין מושג מה קורה”.
כמובן, כשהבנתי שהוא יהודי, ביקשתי ממנו שיניח תפילין. הוא אמר: “אני לא יכול, אני צריך להטיס את המטוס” – וחזר לתא שלו.
המטוס נחת, ואני קפצתי כדי שאוכל להיות הראשון להגיע אל הדלת, ידעתי שהטייס היהודי יעמוד שם, כדי להיפרד מהנוסעים.
ניגשתי אליו: “יש לי בקשה, אני אחכה עד שכולם ילכו…”
הוא אמר: “תשאל עכשיו, אני עוזב ברגע שכולם יורדים”.
אמרתי: “אני רוצה שתניח תפילין, זה ייקח 60 שניות”.
“בלתי אפשרי”, הוא השיב.
אמרתי: “אני באתי לניו יורק ליום ההילולא של הרבי מליובאוויטש (שיחול ביום חמישי השבוע, ג׳ תמוז), למען האמת, אני נוסע ישר לשם. אתה יכול לעשות לי טובה אישית, תניח תפילין כדי שיהיה לי משהו חיובי לחלוק ולכתוב לרבי?”
הוא הושיט את זרועו ואמר: “בוא נעשה את זה, שכולם יראו”.
קוראים לו חיים ברוך בן לאה. אני צריך לדווח על זה לרבי.