1.
הרב קוק לא היה מוזיקלי.
הופתעתי לגלות את פרט המידע הזה רק לאחרונה, תוך כדי קריאת חומרים על מסכת הקשרים המיוחדת שהייתה בין הרב לחזן יוסל’ה רוזנבלט.
הופתעתי פעמיים. פעם ראשונה כי זה לא הסתדר לי עם דמותו של הרב, או לפחות עם איך שהיא הצטיירה בדמיוני. הרי יש כל כך הרבה תיאורים מרטיטים על התפילות ועל רגעים מרוממים בבית מדרשו של הרב בשבת ובחג, אפילו על ברכות השחר שלו, עד שהדמיון כבר משלים אוטומטית את נעימות המנגינה שיוצאת מפיו. אז זהו, שלא.
הדבר השני שהפתיע אותי הוא אישי: המקור לידיעה הזאת, שהרב קוק לא היה מוזיקלי, הוא דודי הגדול, הרב נחום קוק, שנפטר לפני 13 שנה, וסיפר בשעתו לסופר שמחה רז על דודו הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק כך: “באחד הימים סר החזן רוזנבלט לביתו של מרן הרב והחל להשמיע לו ולסובבים אותו פרקי חזנות. ביקשוֹ הרב כי יחזור על קטע החזנות שוב ושוב. והופתעו הרבים, כי ידוע היה שהרב גדול בשירה ופיוט, אבל כוחו לא היה רב לו בניגון וזמרה… כששאלו החזן רוזנבלט: ‘מדוע זה הנך מפציר בי שאחזור ואשמיע קטע החזנות שוב ושוב?’, השיבו: ‘שעה שהאזנתי לשירתך, או אז הרגשתי כי מילות התפילה חודרות לליבי והן מקבלות משמעות מחודשת”.
2.
השבוע מלאו 90 שנה לפטירתו בטרם עת של יוסל’ה רוזנבלט. הזדמנות ראויה לאוורר קצת את הטור הזה מהעיסוק (החשוב!) בענייני הרפורמה והמחאה הבריונית נגדה. מהזמבורות בקפלן – ובאוזן של שמחה רוטמן – לצלילים אחרים לגמרי.
בפרק “רוממותה של התפילה – תפילתו האחרונה של נעים חזני ישראל רבי יוסף רוזנבלט ז”ל” שמופיע בספר ליקוטי הראי”ה, מתאר הרב משה צבי נריה את ביקורו הראשון והאחרון של החזן החשוב בארץ ישראל: “בראשית קיץ תרצ”ג הגיע לארץ החזן העולמי יוסל’ה רוזנבלט ז”ל. יהודי בר אוריין וירא שמיים, שלא נתפתה לקסמי האופרות שרצו לזכות בו ובקולו, ואף שמר על זקנו המסורתי שירד על פי מידותיו”.
הרב נריה לא סתם מתלהב מזה שלחזן הנודע היה זקן והוא לא שר באופרה. אם מסתכלים על התמונות של חשובי החזנים בימים ההם, כפי שהצטלמו לעטיפות התקליטים, אפשר להבחין שהמראה שלהם היה שונה מזה של רוזנבלט. וזה לא רק עניין חיצוני. הפולקלור של עולם החזנות מלא בסיפורים – שחלקם קרו, וחלקם כנראה שלא, אבל עצם זה שמספרים אותם יכול ללמד על רוח התקופה – על ההתנהלות האישית של כמה מענקי עולם החזנות, שאיך נאמר? קולם קדם ליראתם.
רוזנבלט היה משהו אחר לגמרי, וזה לא היה פשוט בכלל. הוא עמד בניסיונות קשים. חזנים רבים בימים ההם בחרו במקצוע כברירת מחדל, לאחר שלא מצאו להם עבודה באופרה הנחשקת, אבל אצל רוזנבלט זה היה בדיוק להפך: לאורך כל השנים הוא קיבל הצעות מפתות מאוד מעולם האופרה. הוא היה יכול להרוויח בכמה הצגות באופרה משכורת של שנה שלמה בבית הכנסת. שלא לדבר על הכבוד המקצועי, ועל החשיפה לקהלים חדשים לגמרי, מה שהיה מקפיץ דרמטית את מכירות התקליטים שלו. אבל הוא בחר בתפילה בבית הכנסת.
ואז הגיעו ימים של חובות ושל נושים. גורמים מפוקפקים הצליחו לפתות אותו להשקיע את כל כספו בהקמת עיתון יהודי חדש, ‘אור ישראל’, שהיה אמור לצאת בשלוש שפות – יידיש, אנגלית ועברית. הרעיון של עיתון שיקרב את היהודים אל מורשתם וייתן מענה לעיתונות העוינת והכופרת של השנים ההן קסם לו.
אבל המיזם קרס, אותה חבורה לא ישרה של יזמים שפנתה אליו נעלמה, וכל החובות נפלו עליו. למרות שהגיש בקשה לבית המשפט להכיר בו כפושט רגל, הוא הצהיר שאינו מתכחש לחובותיו ושיחזיר אותם עד הפרוטה האחרונה. וגם אז, למרות כל הלחצים, סירב להתפרנס מהצגות באופרה.
3.
ובאותה תקופה אישית איומה, בשנת 1933, מגיע רוזנבלט לביקור ראשון בארץ ישראל. חברת ההפקות ‘אור־קול’ הציעה לו להשתתף בסרט שבו ישיר את מיטב יצירותיו על רקע נופי ארץ ישראל. יוסל’ה שמח על ההזדמנות לבקר לראשונה בחייו בארץ.
בחוברת התוכן של הקונצרט המיוחד של אנסמבל יובל, שנערך לפני כשבועיים בהיכל התרבות בתל אביב לרגל 90 שנה לפטירתו, מופיע תיאור שכתב מחייה החזנות, ד”ר מרדכי סובול ז”ל, על קבלת הפנים המכובדת שנערכה לרוזנבלט בנמל תל אביב. החזן שלמה רביץ, חיכה לו שם עם כרכרה רתומה לשישה סוסים. רוזנבלט התאהב בארץ ישראל, ואף שלא תכנן זאת מראש, החל לבחון אפשרות לעבור לגור בה.
“אך הציג את כף רגלו על אדמתה – ומיד חש כאילו אבן כבדה נגולה מעל ליבו”, כך מתאר בנו (אחד מתוך שמונה), הרב ד”ר שמואל רוזנבלט, בביוגרפיה שכתב על אביו. “הוא חש עצמו רענן, שופע אונים, מלא תקוות וצימאון חיים, כאילו נתחדשו עליו כאן ימי נעוריו… ככה אהב את ארץ ישראל, כל אבן שבה וכל רגב אדמה, את כל יושביה, אפילו את הפשוט ביותר שביניהם. את כל בני המעמדות. את כל טיפוסיה השונים. תלמידי חכמים ואנשי מדע ואיכרים, אנשי אדמה, רבנים ומורים, פועלים וסוחרים, חסידים ומתנגדים, עטופים בלבוש מסורתי וחלוצים מגולחי זקן, לובשי חולצות ומכנסיים קצרים. כל מה שעשה למענה דומה היה עליו כבלתי מספיק: הוא שר בכל מקום, לפני כל ציבור של אנשים”.
4.
וכאן מתאר רוזנבלט הבן, מסע הופעות, חוצה מגזרים, שלא היה מבייש את ישי ריבו: “ביום א’ של פסח התפלל באולם ‘אוהל שם’ בתל אביב, ובשביעי של פסח בבית הכנסת של ישיבת מאה שערים בירושלים. הוא הופיע במסיבה של חובבי חזנות שבה ישב בראש המשורר ח.נ. ביאליק וכן בהילולה של ר’ שמעון בר יוחאי במירון בל”ג בעומר. בימים שבינתיים הופיע בקונצרט בעין חרוד ובערב שירה שנערך בבית העם בתל אביב. גם שר זמירות ליד שולחנו של הרבי מסדיגורה בצפת, כשהוא יושב לפניו בדחילו ורחימו, ממש כמו שישב ארבעים שנה לפני כן, כילד בן 10, ליד שולחנו של האדמו”ר הזקן מסדיגורה”.
כמו רבים בעולם היהודי, גם תושבי היישוב העברי בארץ הכירו היטב את קולו של רוזנבלט מהתקליטים הרבים שהוציא לאור, אבל הפעם הייתה להם הזדמנות לשמוע אותו באופן בלתי אמצעי.
“בליל ראשון של חג הפסח, זכינו אנו תושבי תל אביב למתנה יקרה, לביקורו של יוסל’ה רוזנבלט”, כתב הסופר דניאל פרסקי בעיתון ‘הדואר’. “יוסל’ה החי אינו נופל במאומה מאותו יוסל’ה החבוי בתקליטי הפונוגרף. אותו ‘ומפני חטאינו’ שהשמיע ביום א’ של פסח היה דבר שלא מעלמא הדין. בשעה שאמר ‘גלינו מארצנו’ יכולים היינו לראות במו עינינו את הליכתו של העם בגולה. לאחר מכן, כשהרעים בקול אדיר ‘אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה’ דומה היה עלינו כי אנו רואים את השכינה כביכול חוזרת ומעטרת את ישראל בכל הודה ותפארתה”.
אגב, באותו אירוע בתל אביב שבו נכח ביאליק, אחרי שרוזנבלט ביצע את ‘שיר המעלות’, המשורר התרגש עד כדי כך שהכריז שלדעתו מן הראוי להשתמש במנגינה הזאת להמנון הלאומי.
5.
ומכל המקומות הישנים והחדשים בארץ ישראל של ראשית שנות ה־30, התרגש רוזנבלט במיוחד בבית הרב קוק בירושלים. כך מתאר בנו בספר: “חיבה יתרה נודעה ממנו במיוחד לשבתות־מנחה שהיה עושה בביתו של הרב קוק זצ”ל, אותו גאון וצדיק שהצטיין באהבה גדולה לעם ישראל ולארץ ישראל. אבא נמשך אליו בכוח אדיר ומופלא. וכפי שמספר אחד מעדי הראייה: ר’ יוסל’ה ישוב היה ליד השולחן בחדר האוכל בקרב תלמידי הישיבה, רבנים, עסקנים וקהל מעריצים. עם כל אלה נהג ברעות ובידידות, צוחק בכל לב בשעה שהשמיע בעצמו דברי חידושים או בשומעו דברי חידודים מפי אחרים, עם שהוא מלמד את כל קהל הנוכחים לשיר את נעימותיו לזמירות שחיבר הרב לסעודה שלישית של שבת.
“ר’ יוסל’ה היה מתרומם לשיאים נשגבים בשעת שירתו, ואנו היינו מתרוממים יחד עימו. דומה היה כי השירים קולחים מתוך גרונו המופלא בזרם בלתי פוסק. בואו ונפייס פיוסים לפני אבינו שבשמיים – היה מחנן קולו בשעה מיוחדת זו, שעת קדושה ורצון. זו הייתה תחינה גדולה ואדירה. דומה היה כאילו כל צרת נפשה של האומה, בעוברה בחשכת ליל הגלות, מעיקה על כתפיו של אדם קטן־קומה זה, והוא, בלחץ יגונו, משווע לעזרת צור ישראל וגואלו”.
6.
בשבת פרשת שלח, כ”ד בסיוון תרצ”ג, שבת מברכים, התמלא בית הכנסת ‘החורבה’ מפה לפה. יוסל’ה רוזנבלט עבר לפני התיבה בבית הכנסת. כבר באמצע השבוע ביקר רוזנבלט אצל הרב קוק והודיע לו שאת הכנסות התפילה, מכרטיסי הכניסה שיימכרו לפני השבת, הוא מקדיש לישיבת מרכז הרב.
בהערת שוליים בפרק על יוסל’ה בספר ליקוטי הראי”ה כותב הרב נריה: “סיפר לי ידידי ר’ ברוך דובדבני: בערב שבת זו פגשני בזכרון משה יהודי אורח בעל קומה נמוכה וזקנו מגודל, ושאל אותי: ‘היכן כאן המקווה?’. נעניתי לו והולכתי אותו למקווה של בתי הורנשטיין. בדרך שאלתי אותו מי הוא. תשובתו הייתה ‘א שטיקל חזן’ (חזן כלשהו). מיד תפסתי שזהו יוסל’ה רוזנבלט, ומאוד התרשמתי מהעובדה שחזן הבא מאמריקה, מקפיד ושומר על טבילה במקווה בערבי שבתות”.
באותה תפילה חגיגית נכח הרב קוק ואף נשא דרשה לפני תפילת מוסף. ואיזו תפילה זאת הייתה. “אפילו במקום קדוש כבית הכנסת של החורבה, לא עצרו השומעים כוח להתגבר על סערת ליבם, והם הביעו את התפעלותם במחיאות כפיים”, מתאר בנו של רוזנבלט בספרו. “וכשנסתיימה התפילה הגביהו ליוסל’ה ונשאוהו על כפיים בהמון חוגג בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה”.
7.
למחרת, ביום ראשון (אגב, באותו יום נערכה הלווייתו של ד”ר חיים ארלוזורוב, שנרצח בליל השבת בתל אביב), יצא רוזנבלט להמשך הצילומים של הסרט המוזיקלי ‘חלום עמי’. ליד קבר רחל הוא שר קטעים מנבואות ירמיה, “קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה”. משם המשיך לחברון, למערת המכפלה, גם שם שר פרקי תפילה ברגש רב, ואז יצא אל הירדן באזור יריחו, לצלם שם את היצירה “בצאת ישראל ממצרים… מה לך הים כי תנוס הירדן תיסוב לאחור”.
הוא היה נרגש מאוד מכך שהוא זוכה לשיר את הפרק הזה, האהוב עליו במיוחד, במקום שעליו הוא נכתב.
משם היה אמור להמשיך לצילומים בים המלח, אבל חש ברע, וחזר למלון אמדורסקי בירושלים, שבו התארח באותם ימים. רופא הובהל אליו, וכששאל אותו לגילו, ענה לו יוסל’ה בחיוך: “כלום אינך יודע? בברכת המזון אנו מבקשים ‘רחם נא’. ובכן, מספר שנותיי הוא כגימטרייה של נא”. אחרי שהזריק לו זריקת הרגעה, יצא הרופא מהחדר ואמר לרעייתו של רוזנבלט, אחות בהכשרתה, כי בעלה צריך לנוח.
יוסל’ה נרדם בחדרו ולא התעורר עוד.
8.
דבר פטירתו הכה בהלם את העולם היהודי. כל עיתוני העולם, יהודים ושאינם, פרסמו ידיעות אבל על מותו. “שר השירה נאלם דום”, “יוסף איננו” ועוד כותרות שהעלו על נס את קולו ואת אישיותו המיוחדת של החזן שנדם. בהלווייתו שנערכה למחרת בירושלים השתתפו כחמשת אלפים איש, מכל החוגים (ביחס למספר היהודים שגרו בארץ באותם ימים זה מספר אדיר), ובראשם הרב קוק.
בספר רואי פני הראי”ה מביא ד”ר מוטי פרידמן את ההספד שהרב נשא עליו בדמעות: נאמר בספר איוב “ויהי לאבל כינורי ועוגבי לקול בוכים”. המוזיקה, הוא הסביר, מתחלקת לשני חלקים: החלק המדעי והחלק הרגשי. המדע המוזיקלי הוא רחב לאין חקר, והצד הרגשי הוא עמוק לאין ערוך. הכינור מסמל את הצד המדעי, כמו שכתוב “אפתח בכינור חידתי”, והלא לפתרונה של חידה צריכים לאמץ את השכל. וכן נאמר “עלי הגיון בכינור”. הצלילים הדקים של הכינור מעוררים ומפתחים את המחשבה. לא כן העוגב – הוא מסמל את הצד הרגשי. המייתו חודרת ללבבות ומעוררת שמחה. כמו שנאמר “וישמחו לקול עוגב”.
“על הנפטר הגדול שלנו אנו יכולים לומר שהוא היה לנו גם כינור וגם עוגב. קולו הנפלא פעל גם על השכל וגם על הרגש. תפילתו המיוחדת שזכינו לשומעה בשבת האחרונה, עוררה אצל כולנו מחשבות נעלות ורגשות עמוקים. הוא רומם את כולנו וריגש את כולנו. והנה, לצערנו ולאסוננו, פתאום היה הכינור לאבל והעוגב לקול בוכים. באבל כבד אנו מלווים לבית עולמו את הכינור שנדם, ובקול בוכים אנו נפרדים מן העוגב שנאלם.
ירושלים עיר הקודש וכל קהילות ישראל שזכו לשמוע תפילתו הזכה, אבלות על שליח הציבור שקידש שם שמיים באישיותו, בהנהגתו, והן מזילות דמעות על שלוּקח מאיתנו”.
9.
כל זה קרה השבוע לפני תשעים שנה. וכל זה מעורר הרבה מחשבות על מנגנים כשרים, על מנגינות כשרות, על רבנים ואנשי תרבות שקשורים זה בזה, על המוזיקה החסידית שצמחה וגדלה, ועל היישוב העברי הקטן שצמח וגדל.
לפני הקבורה, כשהגיע מסע הלוויה לכניסה לבית העלמין בהר הזיתים, אמר הרב קוק שכשיבואו בדורות הבאים לחונן את קברי הצדיקים במקום הקדוש הזה, ימצאו כאן ביניהם עוד קבר של צדיק – יוסל’ה רוזנבלט.