למה ה’מודעה’ של שכנים בקרית ספר על החולצה הצבעונית זה אייטם חשוב?

אליעזר היון
|
ט"ז סיון התשפ"ג / 05.06.2023 20:56
המודעה של ‘התושבים’ בקרית ספר על שכנם שיוצא למקום העבודה עם חולצה צבעונית חרכה את הרשתות החברתיות • אלא שמהר מאד הסתבר כי מדובר בפייק מוחלט • למרות זאת, פרסום המודעה מלמד לא מעט על המתרחש ברחוב החרדי

את המודעה שהתפרסמה, כביכול, בבניין מגורים בקרית ספר, איש מבין גולשי הווטסאפ, פייסבוק וטיקטוק לא החמיץ:

התושבים ה’ליטאיים’ מן הסתם, ניסחו מודעה בה הם, כביכול, קוראים לנזוף בשכן החרדי, שהעז לצאת למקום עבודתו כשהוא לבוש בחולצה צבעונית, ולא זו אף זו היא אינה תחובה במכנסיים.

אז למה כביכול?

כי קרוב לוודאי, אולי ברמת ביטחון של 99 אחוזים, שהמודעה הזו אינה אלא פייק. לא המודעה הזו, וגם לא המודעה השניה שקוראת – לשכנות הפעם – להעיר לגברת ל’ לא ‘להתלבש בהגזמה’.

לשון אחר: המודעות הללו טובות מידי מכדי להתקיים במציאות, הן תפורות נכון מידי לרשתות החברתיות מכדי להיות תלויות על לוח-מודעות פיזי בקרית ספר.

אז מה כן מיוחד במודעה? הפרסום המסיבי שלה, העובדה שהיא חרכה את הרשתות החברתיות.

שכן מתברר, שגם לפייק הזה יש אמירה.

מחבר המכתב המזוייף, הבין נכוחה שקריאה של יהודי חרדי בקרית ספר לנזוף בשכן חרדי אחר על היותו לבוש ב’חולצה צבעונית’ בדרכו לעבודה היא אייטם. היא אירוע. היא, מה שהמורים הוותיקים לעיתונאות מכנים – ‘אדם שנשך כלב’.

השימוש בתמונה הינו לפי סעיף 27א לחוק זכות יוצרים

מפני שגם החרדים האדוקים ביותר מבינים היטב, שלא באמת ניתן להכיל חיים נורמטיביים שכוללים סיטואציה בה שכנים בעיר אולטרא-שמרנית מתקשים לצפות בשכנם לבוש החולצה הכחולה שאף אינה תחובה במכנסיים.

המגזר החרדי עובר לא מעט תהליכים שמייצרים אינטגרציה בינו לבין הישראליות. וויכוחים עזים ניטשים בין סוציולוגים ואנשי מדע המדינה מה הם המספרים. יש האומדים את החרדים בעלי ‘הנגיעות המודרניות’ ברמה של 40 אחוז מכלל האוכלוסייה החרדית [למשל ד”ר לי כהנר], ויש המצביעים על מספרים גבוהים משמעותית [חוקרים ב’מכון ירושלים’].

השאלות – מה זה בדיוק ‘נגיעות מודרניות’, ועד כמה פושה ה’ישראליזציה’ בסדר החברתי החרדי, מפרנסות לא מעט מחקרים שאינם מתאימים למסגרת זו, אולם, נדמה שאיך שלא יהיה, הסיפורים על החרדים שלא מסוגלים לראות יהודי ‘עובד’ ב’חולצה כחולה’, כבר מזמן נחים בבטחה בסיפורי האגדות של שנות ה-90, והמודעות ההזויות על יחס מבזה לגברים העמלים לפרנסתם לא באמת מחזיקים מים.

את התובנה הסוציולוגית הזו הבין מנסח המכתב – צעיר חרדי מוכשר שעיתותיו בידיו מן הסתם, שגם מכור לסושיאל מדיה – והמודעה שניסח אכן מילאה את ציפיותיו: היא הופיעה בכל דיון מקוון כשהיא מלווה בגידופים, נאצות וגערות בשכנים החרדים ההזויים של קרית ספר, שבאופן אבסורדי לחלוטין, נחשפו בעצמם למודעה ‘שלהם’ בחשבון הווטסאפ הפרטי של נשותיהם ממקום העבודה.