“וואי נורא, שלא תדעי עוד צער”: לא תאמינו מה קרא לאריאלה שטרנבך

אתמול בבוקר חוויתי את אחת מהחוויות הקשות בחיי, גם עכשיו שאני נזכרת ברגעים האלו מציפות לי דמעות את העיניים, למרות שתודה לה׳ הכל בסדר. אבל נראה לי שהמסר חשוב כדי לשתף.

זה היה היום האחרון שלי באוגנדה, לשם נסעתי להצטרף לשבוע לזאב בעלי, שנשאר שם עוד חודש. בגלל שה-wifi ברחבי המדינה לא משהו, שמתי את כל קבוצות העבודה, החדשות והעדכונים בארכיון, גם כדי להתמקד בזמן שלנו ביחד.

התעוררתי אתמול ב-8:30 בבוקר וכשאני במיטה קופצת לי על המסך הודעה עם תיוג שלי מאחת הקבוצות בארכיון, בזו הלשון: ״@אריאלה שטרנבך מרסקי כמה עצוב, שלא תדעי עוד צער״.

קראתי פעמיים, ואז זרקתי לזאב את האייפון ואמרתי לו: “אני מפחדת לפתוח את ההודעה בבקשה תפתח”.

הסבר קצר: מדובר בקבוצה של אנשי תקשורת, דוברים של ארגוני הצלה, חובשים, עסקנים ואנשי חסד. בדרך כלל החדשות מגיעות לשם באופן מידי וראשוני ביותר, לא פעם התפרסמו שם שמות נפטרים ונמחקו מיד כי המשפחה עוד לא יודעת…

•

זאב לקח את האייפון, פתח את ההודעה, ואנחנו רואים יחד תמונה/צילום מסך של ידיעה שלא יורדת לנו, כי כאמור האינטרנט איטי מאד. ובינתיים מתחיל שרשור ארוך ואינטנסיבי של הודעות ניחומים מזעזעות!

״איזה כואב, אריאלה חיבוק״, ״וואי נורא, שלא תדעי עוד צער״ ועוד ועוד.

התחלתי לרעוד ולחשתי לזאב בלי קול: נו תפתח כבר את ההודעה. לא הצלחנו לפתוח את התמונה ולראות מי נפטר, מה הטרגדיה ועל מה מנחמים אותי.

לחשתי לו: ״בעצם אל תגיד לי״, לא רציתי לדעת, לא הצלחתי לנשום. זו הייתה הדקה הכי קשה בחיי. ידעתי שהחיים שלי כבר לא יהיו אותו דבר, ניסיתי לחשוב מי מהקרובים אלי נפטר ואיך.

היה לי ברור שמדובר במשפחה גרעינית אבא/אמא, אח/ות חלילה, כי אבא שלי היחיד שעלה ממשפחתו מארה״ב והמשפחה של אמא שלי לא מוכרת.

והמחשבות רצות בלי הפסקה, מי יודע כבר? אני יתומה? איבדתי אח? אחות? הם יודעים ולא מספרים לי כי אני באוגנדה?

אני לא מאחלת לאף אדם בעולם את הרגעים האלה.

היה לי ברור שאני בסרט הזה של קרובי משפחה שמגלים את הנורא מכל דרך קבוצת וואטספ.

•

בסוף התמונה נפתחה.

הרגשתי כל גיד ווריד בגוף שלי ואז כתוב שם איזה שם “אלמוני שטרנבך” ז״ל. אין לי מושג מי זה.

קראתי פעמיים והתפרקתי בבכי בלי הפסקה.

ירדנו איך שאנחנו עם פיג׳מה לחדר אוכל, זאב הכין לי שוקו חם, ניסה להקריא לי פוסטים מצחיקים, אבל הייתי עדין מאובנת. פרצתי בבכי שוב ואמרתי לו שאני מרגישה שאני צריכה להיות מאושרת, אבל אני מרגישה נורא.

זו הייתה חוויה כל כך שחורה, עגומה ומפחידה.

חבריי הקבוצה הזו הם אנשים נהדרים, בכל פעם שפניתי בבקשת סיוע למשהו תמיד כולם מתגייסים/מפנים/מייעצים אבל הם פשוט מיהרו להסיק שחייב להיות קשר משפחתי ביני לנפטר ובטח אף אחד מהם לא יכול היה לנחש שאין לי מספיק קליטה כדי להבין שמשפחתי בריאה ושלמה תודה לה׳.

הבנתי שזאב כתב להם משהו וכל ההודעות נמחקו על ידי המנהל וזה צילום מסך שכנראה בטעות נלחץ בלחץ הנסיבות ומצאתי הבוקר בגלריה.

•

אתמול פרסם איזה יוזר בטוויטר סיפור צהוב ובכל הקבוצות רצה תמונה של משפחה חרדית – אבא, אמא והרבה ילדים, כולם הצביעו על האמא כמי שסרחה כשמסתבר שלמשפחה אין קשר לסיפור הזה.

האצבע קלה על השתף/העבר היום. הלוואי ונחשוב פעמיים לפני כל פעולה כזו במי זה יכול לפגוע וכמה אני בטוח במידע שברשותי.

(מתוך הפייסבוק של אריאלה שטרנבך)