על תיק אוכל, אולר וקנאביס: למה שוב פרץ עימות נוקב בין הפרשניות?

במשך שנים מקיימות הפרשניות שרי רוט וענת סרגוסטי, בכל יום ראשון בבוקר, דיון בתוכנית הפופולארית ‘מנדי ביתאן’ ב’כאן מורשת’. ברוב המקרים הן הסכימו, גם כשעלה לדיון נושא היחס לחרדים.

אלא שמאז הוקמה ממשלת הימין-מלא-מלא אין פעם בה הטונים אינם עולים, הדעות כבר ממש לא תואמות, הפערים הולכים וגדלים. הבוקר, שוב נרשם ‘פיצוץ’ בתוכנית.

אלי ביתן: ראינו אתמול את ההפגנות בתל אביב וברחבי הארץ, מה שנקרא ‘ההפגנה נגד הממשלה, ההפגנה נגד הרפורמה’, ואפעס אפשר להגיד שיש דעיכה והיא מאד משמעותית!

ענת סרגוסטי: אני לא יודעת, זה נכון שיש ירידה במספרים ועדיין עשרות אלפים, עשרות אלפים! יוצאים לרחוב, ביותר מ-150 מוקדים, בכל רחבי הארץ. וצריך לזכור, שלא היה דבר כזה, 21 שבועות ברציפות. אז להתחיל להגיד, אתמול היו בקפלן רק 80 אלף ולא 130 אלף, אוקי, היו רק 80 אלף ועדיין 80 אלף יצאו מהבתים, והלכו ברגל, או נסעו ברכב שלהם, וחיפשו חניה ויצאו להפגין.

זה לא אירוע שהיה פה, וצריך להכיר בזה, ובכוח של זה, ובהתמדה של זה, 21 שבועות ברציפות. אל תשכחו שזה גם היה סוף שבוע ארוך של שבועות, חלק מהאנשים לא היו, נסעו, חופש וכו’, זה עדיין אמירה. ואנחנו צריכים להכיר את זה ולהבין את זה ולראות. אני מאד מאד מופתעת שזה נמשך כל כך הרבה זמן. באמת אני אומרת, לצערי אני אומרת, שהממשלה לא סופרת כל כך את ההפגנות האלו וממשיכה לשעוט קדימה עם כל מיני דברים. נכון שבינתיים בזווית צרה ההפיכה המשפטית, הרפורמה, שינוי החקיקה וכו’, בקשר לוועדה למינוי שופטים, נעצר, אבל כל השאר מתקדם בשיא הכוח.

ביתן: שרי, מה את רואה?

שרי רוט: אז אני אתנצל בשם הממשלה בת 64 המנדטים היציבים, שראית אותה בשבוע שעבר מצביעה על חוק תקציב יציב, ובכל הצבעה הם 64. סליחה שהיא פה, סליחה שהיא באמת מנסה לשעוט קדימה,  סליחה שהיא מנסה באמת לעשות דברים וגם לממש את מה שאנשים שבחרו בה רצו שהיא תעשה, באמת באמת לא יפה מצידה.

אתה יודע, מ-77′ ממשלות ליכוד ניסו למשול פה, ניסו, וקצת, ואמרו סליחה על כל צעד שהם רצו לעשות, ובגין היה מבטיח שיהיה ממלכתי, ולא אעשה הרבה, ותמיד ה כמו ילד קטן שמנסה לעשות פסיעה קדימה וזז אחורה.

ענת: מה רע בלהיות ממלכתי?

שרי: רגע, רגע, ענת, לא סיימתי את הטיעון שלי. רגע, ענת, אני לא הפרעתי… וככה במשך השנים ניסו, ונתניהו תמיד כבש את רצונו למשול כימין, ועל כל צעד שהוא עשה הוא התנצל בעצם ולא עשה. רצה ולא עשה וכן עשה. והנה קמה לה ממשלת ימין על מלא, שאני לא בטוחה אפילו שנתניהו כל כך שמח שהיא קמה, כי כנראה הוא ניחש מה הולך להיות לו ואיזה קש הוא יאכל, ובאמת, מאד מאד עצוב למחנה השני שמנסים לעשות משהו. משהו ימני.

עכשיו, אני לא שייכת לאנשים שרצו ‘ימין על מלא’ או רוצים ‘ימין על מלא’, אני רק מאלה שחושבים שדמוקרטיה צריכה להיות דמוקרטיה, ואנשים שנתנו להם כוח לשלוט צריכים לעשות את מה שעליו נתנו להם כוח לשלוט, ולא צריכים להתנצל על כל מה שהם רוצים לעשות בשם הגוש שבחר בהם. וראינו שבוע שעבר בהצבעת התקציב כמה הגוש הזה יציב.

עכשיו, מהצד השני, נכון, יש גוש של 55 מנדטים, פחות או יותר, פלוס מינוס, שהצביע בהצבעת התקציב יציב, 55 כל הצבעה, וזה המון המון אנשים, מיליונים. אם כל המיליונים האלו היו יוצאים לרחובות או-הו מה שהיינו רואים פה. אז זה לא שכל אלו יוצאים לרחובות. יוצאים מתוכם נניח, גג, 200 אלף, אתם יודעים מה? חצי מיליון. שזה לא כולם. זה כמה מנדטים. הם יוצאים לרחובות ומוחים ומתעצבנים.

עכשיו, על מה הם כועסים? כל שבוע על משהו אחר. פעם זו היתה הרפורמה, כעת כשהנשיא מנסה לעשות סדר ברפורמה יש דברים אחרים. ופעם זה על חרדים ומצור על בני ברק, ופעם על קרן הארנונה שהשמאל בעצמו תמך בה בשנים קודמות. פעם זה על זה ופעם על זה. אז סליחה בשם הממשלה שבאמת מנסה לעשות פה משהו. שהדמוקרטיה מנסה לממש את רצון העם. באמת, לא יפה מצידה, גועל נפש.

מנדי: ענת…

ענת: אני רק מזכירה לשרי שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב. שלטון הרוב יש גם בסוריה, במצרים והיה גם בעיראק וגם בעוד ממשלות דיקטטוריות. שלטון הרוב, על מלא מלא שם, זה לא 64 מנדטים אלא 97-98 אחוזים. זה לא המהות של הדמוקרטיה. מהות הדמוקרטיה זה מה שהתחלת להגיד בתחילת דבריך, זה נושא הממלכתיות ושמירה על זכויות המיעוט. והממשלה הזאת לא רואה את המיעוט בעיניים, לא רואה את זכויות המיעוט, ולהיפך, רק רוצה לרמוס את המיעוט ולהחליש את המיעוט ולצמצם את הזכויות של המיעוט ולהשליט בכוח החוק ובכוח ה-64 מנדטים ובכוח הרוב את האידיאולוגיה שלה.

זה לא דמוקרטיה, זה נורא נורא פשוט, זה לומדים בכל שיעור מבוא לאזרחות בכל בית ספר, מי שלומד מבוא לאזרחות בבית ספר. הוא לומד, שדמורקרטיה היא שלטון הרוב ו-שמירה על זכויות המיעוט. הבעיה שלנו שאין לנו כללי משחק, ואנחנו לא יודעים באיזה תנאים, לא כתוב לנו בחוק, אין לנו חוק שמסביר באיזה תנאים אפשר לשנות חוקים מהותיים שנקראים אצלנו חוקי יסוד.

אין לנו את זה, אין לנו את המנגנונים האלו. ולכן הגענו לאיזו שהיא נקודת רתיחה, זו הבעיה שלנו.

מנדי: שרי…

שרי: היי ענת, שלום, אז אני המיעוט, נעים מאד. בשם המיעוט, שאת כל כך אומרת שהדמוקרטיה צריכה להגן עליו, אז הנה אני פה, קופצת אחרי 75 שנה להקמת המדינה ומזכירה לך שהילדים שלי, ילדי המיעוט, ילדים מתוקים וחמודים שלא עשו רע לאף אחד מעולם, הם אולי לא למדו שיעור מבוא לאזרחות, מה שניסית לרמוז, אבל אני, אמא שלהם, כן למדה, וגם עשתה בחינות בגרות באזרחות, והילדים המתוקים האלו צריכים ללכת לבתי ספר וחם להם מאד מאד בקיץ, בקראוונים האומללים שלהם, וקר להם בחורף והגג דולף. וילדי המיעוט האלו, שכל חטאם הוא שאמא שלהם רצתה שילמדו לימודים ערכיים שהם חלק ממדינת היהודים וקצת פחות מהחלק השני שלה שהיא מדינת הדמוקרטיה, הילדים האלו המתוקים סובלים על לא עוול בכפם. וממש לא זכור לי שבית המשפט העליון בשבתו כבג”צ הגן על המתוקים האלו, ועל חבריהם…

ענת: אולי אם גולדקנופף היה דורש פחות כסף אז היה מקום…

שרי: שניה, שניה, לא נכנסתי איתך להירשזון שגנב… שניה, תני לי לגמור את הטיעונים שלי.

ענת: לא אמרתי גולדקנופף, לא אמרתי הירשזון…

שרי: אמרת גולדקנופף… אז אני, בשם המיעוט הזה, של הילדים המתוקים האלה, שכל חטאם הוא שאמא שלהם רצתה בשבילם לימודי ליבה ערכיים, שיבואו לבית הספר שלהם עם תיק אוכל מלא בתפוח ובסנדויץ’, שיהיה סנדויץ’ בבית, ולא עם סכין ואולר ואולי עם איזו פיסת קנאביס.

ענת: לא, לא, לא, אני לא מוכנה שתכפישי את כל החילונים כאילו הם מביאים אולר לבית ספר.

שרי: לא הכפשתי אף אחד, אני מדברת כעת על הילדים שלי…

ענת: החילונים לא הולכים עם אולרים לבית הספר, אני מצטערת. אני לא מוכנה להכללה הזאת.

שרי: לא סיימתי את הטיעון…

ענת: אבל אל תכלילי! החילונים לא הולכים עם אולרים לבית הספר!

שרי: והילדים המתוקים האלו אומרים, מדינה יקרה, אנחנו אפילו לא מבקשים מאה אחוז תקצוב. בסדר, תענישו אותנו על חטאנו שאנחנו לא רוצים ללמוד ליבה. תנו לנו 55 אחוזים בלבד. והמדינה, שהבטיחה להם את זה כבר שנים אחורה אבל לא קיימה…

ענת: אי אפשר לשמור לעד את הסיפור הזה של ‘אנחנו מקופחים’ (צועקת)

שרי: תני לי לסיים את הטיעון… רגע רגע, הנשמה זועקת, תני לי לגמור…

ענת: לא, אני לא מוכנה לשמוע שקרים, שרי… והכפשות, והכללות..

שרי: אני ממשיכה לספר על הילדים שלי…איפה דיברתי על הכפשה והכללה, סיפרתי על הילדים המתוקים שלי…

ענת: את אמרת, שילדים הולכים לבתי ספר עם אולרים… הילד שלי בחיים לא הלך לבית ספר עם אולר.

שרי: מנדי-ביתן, מישהו שמע שאמרתי את זה?

ביתן: כן! שמענו שאמרת את זה.

שרי: ממש לא אמרתי את זה. אמרתי מה אני רוצה מהילדים שלי. והילדים האלו רצו 55 אחוזי תקצוב, ונתניהו הבטיח להם את זה לפני הבחירות…

ענת: הילדים האלה מקבלים יותר תקציב מהילדים שלנו… תסתכלי על כל הטבלאות.

שרי: וכל מה שניסו לעשות זה זה להגיע ל-55 אחוזים האלו… עכשיו, אני שואלת, למה במדינת היהודים ילד שלא לומד ליבה צריך להיענש ולקבל פחות אחוזי תקצוב, אבל על זה כבר לא התווכחנו. כל מה שניסו זה לתקן אפליה, זה הכל. וכשבאו לבקש את הדבר הזה, צרחות וצעקות במדינה!

מנדי: אני חושב שהפינה הזו מבטאת טוב מאד את המתח שבתוכו אנו חיים…