1.
מה קובע אם התבטאות מסוימת, של אדם מסוים, מעל במה מסוימת, ראויה להתייחסות? תוכן הדברים? זהות אומרם? המקום שבו נאמרו?
נדמה לי שכל התשובות נכונות. לא כל אמירה שווה התייחסות. יש דברים שמתחת לרמתנו. וכן, יש גם אנשים שמתחת לרמתנו. לא כל קשקוש ולא כל קשקשן שווים את הזמן היקר שלנו, ובטח שלא את הזעזוע היקר שלנו. וכאמור, צריכים להביא בחשבון גם את ההקשר, את המקום שבו נאמרו הדברים.
על פניו, הסיפור של גלית גוטמן עונה בדיוק להגדרה של התבטאות שלא שווה סערה. מה היה לנו כאן? דיבור רדוד, של מגישה לא חשובה, בתוכנית בוקר בטלוויזיה. מי רואה את זה בכלל? (שמתם לב כמה שעות חלפו מאז שידור הדברים ועד שהם הסעירו את הרשת? זה מלמד על הרייטינג הנמוך). ובין אלה שרואים, מי באמת מקשיב למה שנאמר שם? אז יאללה, אפשר להמשיך הלאה.
אבל זהו, שלא. בגלל כל מה שנאמר כאן, צריך להתעכב על הדברים של גוטמן. לא כי יש שם איזה טיעון ששווה יחס ומצריך תשובה נגדית מלומדת. הו, לא. אלא שבדיוק כל המאפיינים האלה – התוכן, מי שאמרה את הדברים והמקום שבו הם נאמרו – הם שהופכים את הסיפור הזה לחמור כל כך.
2.
קחו לדוגמה את אביגדור ליברמן. פעם בכמה ימים האיש מתראיין למהדורות החדשות ואומר דברים מסיתים וחמורים מאוד נגד החרדים, נגד הציונות הדתית, נגד נתניהו, או נגד כל מה שהוא היה מחובר אליו פוליטית ואינטרסנטית עד לא מזמן. השבוע, למשל, הוא איחל לנתניהו גיהנום. לא פחות.
אני לא מזלזל בזה בכלל. אסור לעבור לסדר היום על דיבורי הסתה חמורים כאלה (ובעיקר, אסור לעבור לסדר היום על זה שהתקשורת כולה עוברת לסדר היום על דיבורי הסתה חמורים כאלה). אבל חשוב להבין את סיפור המסגרת: מדובר בפוליטיקאי ציני מאוד, חסר ערכים, נטול אידיאולוגיה ודרך, שמנסה בכל פעם, באופן מאוד מחושב, לקחת את השיח למקום קיצוני שיעשה לו טוב פוליטית ואיכשהו יתחזק את הבייס שלו. אין שום דבר אמיתי בכל הטינופת שיוצאת מהפה שלו.
גלית גוטמן, לעומתו, כולה אמת. לא היה גרם אחד של חוסר אותנטיות בדבריה. היא דיברה ממש מעומק הלב. מעומק התיעוב. מעומק הפחד.
והיא לא אמרה את הדברים בנאום מתוכנן מראש. היא לא כתבה את זה בטור שבו אתה בוחר מילים. היא דיברה באופן חופשי, במין שיחה כזאת עם חברים. “החרדים האלה מוצצים לנו את הדם”, היא זעקה מדם ליבה. ויואב לימור, אבי בניהו ורני רהב, שלושה שועלי תקשורת וותיקים מאוד ומנוסים מאוד, שיודעים תמיד מה מותר להגיד ומה אסור, ישבו שם מול התועבה הזאת – ושתקו.
אני שואל את עצמי כל השבוע האם לפחות בהפסקת הפרסומות הם, או איזה עורך בקונטרול, אמרו לה: בואנ’ה גלית, הגזמת לגמרי.
לדעתי ממש לא. זה עבר לכולם חלק. אמרו באולפן שהיהודים האלה – סליחה, שהחרדים האלה – מוצצי דם, והמשיכו הלאה לאיזה אייטם חביב של שישי בבוקר.
3.
בחודשים האחרונים אני עוקב אחרי הקמפיינים האגרסיביים, אחרי שידורי התעמולה, אחרי שלטי הענק באיילון, אחרי הנאומים בהפגנות, אחרי השלטים, אחרי השפחות, וכמובן אחרי הסיקור-ליבוי בתקשורת. וזה מפחיד. הקלות שבה אפשר להסית המונים. הציניות. חוסר הגבולות וחוסר העכבות.
אבל זאת הפעם הראשונה שהזדמן לי להיכנס לנבכי נפשם, או לפחות לנבכי שיחתם, לא של המסיתים, אלא של המוסתים. להקשיב מן הצד למשהו שהוא הכי קרוב לשיחת סלון. הרי זה בעצם הפורמט של תוכנית בוקר: יושבים ליד השולחן חבר’ה, קצת מדברים, קצת אוכלים, קצת מנסים להצחיק.
והתוצאה הייתה תיעוד מעורר פלצות שעוד זמן רב לא יצא לי מהראש. מעורר פלצות יותר מכל דיווח מסית של חדשות 12 על “הדתה” או כותרת ארסית ב’ידיעות אחרונות’ על “ביזה”.
זאת הייתה המציאות עצמה. ככה בפשטות. והיא הייתה מלאה בשנאה יותר מהאיור הכי דוחה של בידרמן.
4.
אין לי שום עניין לעשות הנחות לגלית גוטמן. אבל חשוב שנבין את האירוע. היא לא מהנדסת תודעה. היא מהונדסת. על מלא. ככה נראה אדם שצורך את החדשות שלו על בסיס יומי מהתקשורת הישראלית בחודשים האחרונים (ואולי בעצם בשנים האחרונות). ככה הוא מדבר. ככה הוא חושב. במובן הזה גוטמן מייצגת לא את השדרנים של ערוץ 12, אלא את הצופים שלו.
לאחרונה אנחנו שומעים על עוד ועוד מקרים של חרדים שהותקפו בצעקות, ביריקות, אפילו בדחיפות. להערכתי זה ילך ויחריף. לא חסרים באף מחנה מטורללים שמתרגמים את הדיבורים החמורים למעשים חמורים. אבל אלה אנשי שוליים. לא צריך להתרגש מהם יותר מדי. הם גם לא מייצגים.
ממה אני כן מתרגש? מהאדם המוסת הסביר. בעל התניא מדבר על שלושה כוחות מרכזיים שבהם האדם בא לידי ביטוי בעולם, שלושת “מלבושי הנפש”, כהגדרתו: מחשבה, דיבור ומעשה. גם הנפש המוסתת באה לידי ביטוי בשלוש הצורות הללו, מחשבה, דיבור ומעשה.
נתחיל במעשה. האם אנחנו צריכים להיות מוטרדים ממעשים חמורים של קיצוניים בימים אלה? צריכים. אבל אלו דברים שבשוליים, כאמור. שהמשטרה או השב”כ יטפלו בהם.
הלאה: דיבור. האם אנחנו צריכים להיות מוטרדים מדיבורים קשים של אנשים בימים אלה? קללות, נאצות, צעקות. לצערנו התופעה הזאת צוברת תאוצה, אבל ברוך ה’, גם היא בשוליים. האדם המוסת הסביר לא ממהר לצעוק או לקלל אנשים. הוא בן תרבות. שומר על נימוס.
אבל המחשבה? על זה כבר קשה לשלוט. אף אחד לא יודע מה בדיוק עובר לך בראש. חוץ מאלה שיושבים איתך בשיחת סלון. והמחשבות המלוכלכות האלה צריכות להטריד אותנו מאוד מאוד בימים אלה. כמה אנשים שצופים בערוץ 12 חושבים על החרדי שהם רואים ברחוב את מה שחושבת גלית גוטמן? כמה אנשים חושבים כמו אלה שישבו סביבה ושתקו?
לדעתי, המונים.
5.
מאז הבחירות מדברים כאן כל הזמן על מלחמת אחים. הסיפור הזה נולד כדי להפחיד את נתניהו מלהמשיך בקידום תיקוני החקיקה החשובים. וזה אכן הפחיד אותו, לצערנו. הלוחמה הפסיכולוגית ניצחה. וחבל שהיא ניצחה. כי לא תהיה כאן מלחמת אחים. העם הזה הרבה יותר אחראי מהפוליטיקאים ומהעיתונאים שלו. אבל שנאת אחים? תהיה גם תהיה.
איך אמר השבוע אלדד יניב, שמכיר מקרוב מאוד את תעמולת השמאל?
“גלית גוטמן אחראית על מה שהיא אמרה ואי אפשר לנקות אותה. כל בן אדם מבוגר אחראי על מה שהוא אומר. ואחרי שאמרנו את כל הדבר הזה, בסוף הימים האלה אנחנו נצטרך לבדוק איך אנחנו ישבנו בשקט כשמשרדי פרסום ואנשי כסף גדול, עוד לפני תוצאות הבחירות, היו ערוכים עם תוכנית מסודרת לשבש את תוצאות הבחירות אם הן יהיו כאלה.
“ואכן, כשהן היו כאלה, וכשהגוש הזה קיבל לצערי 64 מנדטים – ואני אומר לצערי, כי אני לא הצבעתי לגוש הזה – החבורה הזאת עסוקה בלשבש את תוצאות הבחירות ולהפיל את השלטון מהיום הראשון, ללא קשר לסיבה. והם חצו את כל הקווים השחורים שלא העלינו בדעתנו שאי פעם אפשר לחצות: ניסיון למוטט את הכלכלה הישראלית, ניסיון לקרוא לעולם שימוטט את הכלכלה הישראלית, ניסיון למוטט את צה”ל, טייסת 69, ניסיון לחלל את יום העצמאות, את יום הזיכרון, ואני מזכיר לכולם גם את סדר פסח, שאז התעוררה שאלה אם משפחות יוכלו לשבת יחד.
“ועכשיו הגיע שיא השיאים: לקחת נתח עצום של אזרחי ישראל שעובדים, חלקם משרת בצבא – חלקם עוד ישרת יותר, חלקם עוד יעבוד יותר – ולהשתמש בכל הסממנים הכי מכוערים, הכי מזוויעים, של לחבר יהודי לכסף, לחבר יהודי לשטרות, לחבר יהודי לדם, מוצצי דם, כמו במצות… כל הדברים הכי נוראיים. ואני חושב שהדבר הזה לא יכול לעבור לסדר היום, כי למשרדי הפרסום האלה יש ראשים ויש אנשים שעומדים מאחוריהם ויש אנשים במטה הזה, והם גרמו לשטיפת מוח איומה לאנשים מצוינים שנסחפו אחרי הדבר הזה”.
6.
אפרופו אנשים מצוינים שנסחפו. את השבת האחרונה עשינו ברמת השרון.
בשבת אחרי הצהריים, בזמן רעווא דרעווין, כשמיהרנו מתפילת מנחה לסעודה שלישית, ראיתי אותם. המוני ישראלים טובים, פוסעים בצעדים נמרצים מאוד על רחוב סוקולוב, הרחוב המרכזי של העיר, בדרך להפגנה השבועית הקבועה של מוצאי שבת. לכל אחד היה דגל ישראל ביד ומבט של אכפתיות גדולה בעיניים. התאפקתי, ממש התאפקתי, לא להגיד להם: “שבת שלום. נו, אז על מה אתם מפגינים השבוע?”.
הרי הנושא משתנה משבוע לשבוע בהתאמה למה שהאסטרטגים במשרדי הפרסום – ובני בריתם באולפנים – מחליטים לשלהב עליו את ההמונים. אז לפני כמה חודשים הפגנתם נגד אבי מעוז במשרד החינוך, ואז עברתם ליריב לוין, ואז בן גביר, ואז תמיכה בגלנט ובסרבנות בצה”ל, ואז מלחמה בחרדים שלא מתגייסים לצה”ל, ואז בן לילה – וזה היה הכי מגוחך – נהייתם מבינים גדולים בקרנות ארנונה ויצאתם על זה לרחובות.
אז על מה אתם יוצאים בכזה להט הפעם? על מה השבוע?
7.
גולשים רבים ברשתות החברתיות דרשו השבוע בתוקף את השעייתה של גלית גוטמן, לפחות לזמן מה, בעקבות דבריה. הם צודקים. וההחלטה של קשת להסתפק בהתנצלות היא מקוממת.
אבל כבר סיכמנו, גוטמן היא לא הסיבה שלא לצפות בערוץ 12. היא התוצאה. ולכן, אם מישהו רוצה באמת לעשות פה תיקון לדברים החמורים שנאמרו, יש לי סנקציה שתוכל להועיל הרבה יותר: על גלית גוטמן ייאסר לא רק לשדר בערוץ 12, אלא גם לצפות בשידוריו. היא תיכנס לתקופה של ניקוי רעלים. ואז היא לא רק לא תדבר ככה, אלא גם לא תחשוב ככה. והחיים שלה יהיו הרבה יותר מאושרים ושלווים. וגם יותר אמיתיים, כי הרי ככל שהיא תתנתק מה”חדשות” – היא תדע יותר מה המציאות.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’