הצעיר מ’גלי צה”ל’ ששחרר את התקשורת החרדית מהקופסא

לפני חמש וחצי שנים, לקראת חג הסוכות תשע”ח, קיימתי שיחה עם ידידי יצחק נחשוני ז”ל, במסגרת פרויקט שאני מקיים מידי חג, בו אני מארח את בכירי התקשורת החרדית.

ההיכרות שלי עם יצחק ז”ל החלה לפני יותר מ-35 שנים. עבדתי עמו בעיתון ‘יום  השישי’ ואחר כך הצטלבו דרכנו פעמים נוספות. אהבתי אותו מאוד.

הפעם האחרונה בה נפגשנו הייתה לפני שלושה וחצי חודשים, בבית הספר לתקשורת שהקים והפעיל בירושלים.  הגעתי, על פי בקשתו, להרצות בפני התלמידים.

השיחה המרתקת שקיימנו מובאת כעת כלשונה, ללא שינוי.

•

• יצחק, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. אתה אולי מצד אחד איש מוכר מאוד, עיתונאי ותיק, אבל מצד שני הרבה מאוד לא באמת מכירים אותך. ספר קצת על עצמך.

גדלתי בבני ברק בבית אבי ר’ יהודה ז”ל שהיה איש מחשבה וספר, עורך עיתון שערים של פועלי אגודת ישראל וממתווי דרכה של התנועה הזו. הוא ואמי ע”ה היו פליטי שואה שעברו את אושוויץ ואבדו שם את משפחותיהם – ואחרי שהקימו בית לפליטות שהצליחו לצאת מן התופת ושלחו אותן לארץ, הגיעו גם הם לכאן עם נחישות להקים מחדש את מה שנחרב.

• הם היו נשואים עוד קודם השואה או הכירו אחרי אוושוויץ?

אבי היה נשוי ואיבד את הוריו, אשתו וילדו. אמי היתה מהניצולות על ידו, ונישאו אחר השואה.  שם המשפחה נחשוני הוא ראשי תיבות של כל שמות משפחת אבי שנכחדו.

• איפה הם התגוררו לפני השואה? ומתי הם עלו ארצה?

אמי מצ’כסלובקיה, עיר ששמה ברגסס, וכנערה נלקחה יחד עם אחותה לאושוויץ. אבי מטרנסילבניה, עיר ששמה באידיש גרוייסוורדן, שבה התגורר גם בעל ה’אהבת ישראל’ מויז’ניץ, אבל הוא עצמו היה חסיד ספינקא, ואביו – סבי זצ”ל הובל למשרפות יחד עם האדמו”ר בעל ‘החקל יצחק’ מספינקא זצ”ל, שאני נושא את שמו.

• מה היה שמה המקורי של המשפחה?

רזמיבש. אני כבר נולדתי אל תוך נחשוני ונושא בתוכי, בשני שמותי – הפרטי והמשפחתי, את זכרון השואה. זה מחייב.

• מתי ההורים עלו ארצה?

1950. אחרי שהעלו את התלמידות באופן לא ליגאלי נאלצו לעזוב את רומניה והגיעו לישראל.

• ואיפה התיישבו?

הגיעו למספר שבועות ליפו ומשם לשכונת נווה אחיעזר בבני ברק, שם גרו בכפיפה אחת פליטי השואה ועולי תימן ושאר התפוצות. זו היתה שכונה שהוקמה על ידי פועלי אגודת ישראל.

• ואבא מיד מונה לעורך העיתון ‘שערים’?

מספר שבועות עבד בהמודיע ומיד עבר לשערים ולצמרת ההנהגה של פא”י.

•היכן אתה למדת?

בילדותי, בתלמוד תורה מרכז של החינוך העצמאי, עד כיתה ה’. אחר כך עברתי לישיבת תל אביב שהיתה מכינה ל’ישוב החדש’. בישיבה למדתי ב’יישוב החדש’ ואחרי זה בישיבת חברון.

• מה הוביל אותך להיכנס לעולם התקשורת?

הכי טבעי להגיד שהלכתי בדרך אבי ז”ל. אבל זה היה הרבה יותר מזה: אנחנו שני אחים בלבד. לאחר השואה, ומגיל ילדות, אבי הפנה אותנו לשני מסלולים – לאחי הרב משה, הזקוק בימים אלה לרפואה שלימה (משה בן סושא), אמר כי הוא יהיה ממשיך עולם התורה שחרב מול עיניו. הוא כיוון אותו לישיבות אחרות מאשר אותי – ל’קול תורה’ ול’סלובודקא’, וגידל אותו בחממה להיות ממשיך דרך אביו שהיה רב וראש ישיבה.

עלי הטיל להיות מקים חלקי בציבוריות היהודית שנחרבה והטביע בי את החובה לתרום לעולם הציבורי. על פי נטיותי בחרתי לעשות זאת דרך התקשורת.

• איך התחלת, בעצם?

אחרי הישיבה החלטתי ללכת על הכי לא סביר ושירתתי ב’גלי צה”ל’. הייתי החרדי הראשון  בגל”צ. במהלך 8 השנים שהייתי שם, ודווקא משום שהייתי עוף מוזר בעיניהם, השקיעו בי את המירב בתחום, נתנו בי המון אימון וידע. זה היה בית הספר החשוב ביותר, שהכשיר אותי בתחום ונתן לי את ההזדמנות הטובה ביותר שיכולתי לקבל.

• כלומר היית חייל בקבע?

כן. סיימתי את שירותי כקצין בדרגת רב סרן. אחרי 8 שנים החלטתי לקחת את כל הידע הזה ולהביא אותו חזרה אל תוך הציבור החרדי. יחד עם ישראל קצובר הקמנו את ‘ערב שבת’, שבתוך שלושה שבועות הפך, מסיבות של החלפת שותפים – ל’יום הששי’, והבאנו בשורה חדשה לתקשורת החרדית שהיתה נכונה ל-20 שנה.

• מתי זה קרה?

תשמ”ה, 1985.

• מי היו השותפים שתוך שלושה שבועות ברחו?

העיתון הוקם על ידי בעלי חברת דלתא, שהקימה רשת עיתונים מקומיים ששמם היה ‘רחוב ראשי’, והם התכוונו להתחרות עם המקומונים של ‘הארץ’. תוך זמן קצר הם ספגו מכה קשה וסגרו את העיתונים, מלבד ‘ערב שבת’ שהיה רווחי, והם רצו לכוף עלינו שותף אחר. הם מכרו אותו לג’רוסלם פוסט, אבל השידוך איתו לא נראה לנו ומהר מאד פתחנו את ‘יום השישי’ עם ‘הארץ’, שנתנו לנו את הגב הכלכלי, בלי להתערב בתוכן.

• ומתי ‘הארץ’ יצא מהשותפות?

ב-98 הוא מכר את חלקו לקבוצת משקיעים מחו”ל, שהחזיקו בעיתון עד 2004.

• ומתי נפתח ‘ערב שבת’ שהתחרה מול ‘יום השישי’?

כשאנחנו הלכנו ל’הארץ’, הג’רוזלם פוסט ניסה להמשיך ב’ערב שבת’. לאחר מספר חודשים מכר אותו למשקיעים, והוא המשיך עוד בערך שנה – עד שנסגר.

• כמה זמן פעל מולכם ‘ערב שבת’?

שנה פלוס. הם ניסו לחקות אותנו ואפילו חלק משמות העט היו אותו דבר, אבל זה לא החזיק מעמד.

• הדור הצעיר כיום אינו יודע, הוא רגיל לעשרות כלי תקשורת במגוון רחב של ערוצים – יומונים, שבועונים, חינמונים, רדיו, אינטרנט –  אבל ‘יום השישי’ היה לציבור החרדי מה שערוץ 1 בטלוויזיה היה לציבור החילוני. ובמילים אחרות: כלי התקשורת היחיד, כשמולו רק המודיע ושערים, ביטאונים מפלגתיים שנראו שונים מהיומונים של היום.

נכון. וזו הייתה הבשורה והמשימה שב’יום השישי’ – להיות בלתי תלוי ולא מחויב, ביקורתי וחושף עם מגבלות וקווים אדומים, אבל בלי לכסות עוולות וקלקולים.

• העובדה הזו שהייתם כלי תקשורת יחיד הציבה אתכם בעמדת כוח שלמעשה אין כיום לשום כלי תקשורת. מה היו הקווים האדומים שלכם?

זה היה הכלי הראשון שהצדיק את הגדרתו כעיתון שהוא מקבילם של העיתונים הכלליים.

הקווים האדומים הם אלה הנשמרים על ידי עד היום, שאני חושף רק דברים מתוכנו שניתן לתקן אותם. לא חשיפה לשם סיפוק יצר הסקרנות. לא נכתוב על מעשה פלילי בתוכנו, אלא אם כן מי שמבצע אותו עלול לפגוע בנוספים ולהונות אותם. וזו רק דוגמא אחת. החשש לפגיעה במשפחה והילדים של האיש שעליו נכתב, הם שיקול ראשון בפרסום, לפחות כמו המחשבה על מי שיקרא את הדברים וביניהם ילדים.

• תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה של ‘יום השישי’.

רגעים שלא אשכח הם אותם רגעים שגדולי הרבנים שיצאו נגדנו בתחילת הדרך, ובהם הגרא”מ שך זצ”ל, היו פונים אלינו ישירות לא פעם ולא פעמיים בטלפון, שלא דרך נאמני הבית והורו לנו לא לכתוב על משהו או כן לכתוב.

אנחנו הבנו שהם חייבים לקדש מלחמה בחדש, ובוודאי כשהוא מכרסם בעיתונות ההשקפתית וההגמונית, אך יחד עם זאת שמחנו לכל הזדמנות לפעול על פי הדרכתם.

אני יכול לגלות כאן שאין שאלה מהותית שהייתה לי בנושא העיתון שלא שאלתי בה את פוסק הדור הגר”ש ואזנר זצ”ל, למרות שבשלב מסוים חתם נגד העיתון והבנתי וקבלתי את זה.

• איך זה בעצם עבד בינך לבין ישראל קצובר? מה היית חלוקת העבודה בינכם?

הנושאים החדשותיים היו בסמכותי. לו היה טור אישי מצוין שנקרא ‘מעט לעת’, שבו השקיע את כל כישרונותיו ויש לו, ובנוסף המדורים הקבועים היו בסמכותו. השילוב היה מושלם. בשנים האחרונות הוא ביקש להשתחרר מעריכה בפועל ונשאר רק עם המדור האישי.

• רגע בו חשת סיפוק מעבודתך. אתה יודע, הרגע הזה שאתה אומר: רק בשביל זה היה שווה לי להיכנס לעולם התקשורת.

הריאיון הקצר עם הרבי מליובאוויטש זצ”ל. זה היה בתקופת שיחות מדריד. הרבי רצה לצאת נגד ראש הממשלה יצחק שמיר. קבלתי הזמנה לבוא ולשמוע ממנו דברים קשים נגדו. זה היה ביום חמישי, הוצע לי לנסוע לארה”ב ולהגיע ביום ששי בבוקר,  כדי להיות בניו יורק בשבת, ולשוחח עם הרבי ביום ראשון בעת חלוקת הדולרים.

אני הייתי אמור לטוס ביום ראשון לציון הבעש”ט, כדי להכין כתבה לקראת היארצייט בשבועות. לא רציתי לוותר על ההזדמנות, ובאתי אל הסוכן שלי ובקשתי שישנה לי את הכרטיס, כך שאסע לניו יורק ומשם למז’יבוז’. איש לא ידע על כך.

הגעתי לשבת לרבי, וביום ראשון הוא העניק לי ריאיון, כפי שנקבע. ואז, בסופו, שאלתי את הרבי: אז רבי, מה עושים? – והוא השיב לי: לוקחים את המזוודות ונוסעים מכאן להתפלל על קבר הבעש”ט. נותרתי המום. עד היום איני שוכח את המעמד הזה.

היו נושאים נוספים שהותירו רושם וגם שהביאו לשינויים בתוכנו, אבל אף אחד לא היה עוצמתי שכזה.

• ומה הסקופ של החיים שלך?

הסקופ הוא שלאורך כל החיים התקשורתיים שלי לא ספרתי סקופים. בכל שבוע אני עושה מאמץ מחדש להשיג סקופים ומצליח בעזרת ה’. לא סופר אותם לאחור והם נמצאים כמעט בכל דף שהודפס על ידי.

• ובכל זאת. אחד המיוחד…

באמת זו שאלה לא לגיטימית, כי החשיפות על ‘הכספים היחודיים’ שהביאו לביטולם היו סקופ אדיר לשעתם. מי יגדיר אותם היום כ’סקופ’? כל חשיפה מתוך חדרי החדרים של המפלגות הייתה סקופ. היום כבר לא. אני עם העיניים כבר לסקופ הבא.

• היום כותבים ‘פרסום ראשון’ על הודעה לעיתונות של לשכת ח”כ…

ראיתי בעיתוני החג ארבע פעמים בעיתונים שונים שנכתב ‘ריאיון בלי כפפות’. אני דווקא יודע שראיון עם כפפות (אגרוף) הוא חזק יותר. קראתי את כל הראיונות הללו ולא מצאתי בהם חידוש או סקופ אחד. לא ההגדרה עושה את הכתבה כחושפת, לא המונח ‘מטלטל’ גורם לקורא להיטלטל, אלא מה שמופיע בכתבה.

•  ‘יום השישי’ היה בית גידול לעיתונאים. אפשר לומר שרבים ממי שתופסים היום עמדות בכירות בכלי התקשורת החלו את הקריירה שלהם ב’יום השישי’. גם אני הייתי חלק מהעיתון, אם כי מרחוק – כתב העיתון בניו יורק. אבל יש כמה מהכותבים שצמחו אחר כך בכלי התקשורת הכלליים.

אני גאה בכך. חלק גדול מההנאה שלי זה לראות שהמשימה של יצירת תקשורת חרדית אמיתית הושגה ברובה, ומוביליה הם מי שהיו שותפי לפריצת הדרך. אגב, יש לא מעט כאלה שהגיעו לעמדות גם בתקשורת הכללית והם שונים מחבריהם.

• מי למשל?

ניצן חן היה הכתב הפוליטי של הטלוויזיה (“צא בחוץ”) והיום הוא מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. הוא התחיל אצלנו. קובי אריאלי התחיל כ…כתב פוליטי בעל כשרון נדיר. יש רבים נוספים ובהם ידוענים גם בתחומים נוספים, כמו עורך הדין ד”ר אביעד הכהן והרשימה ארוכה מאד. אפילו לאריק שרון היה טור קבוע ב’יום השישי’.

• זה היה בשנים שהוא היה בגלות. אני יכול רק לנחש שאורי דן ז”ל היה זה שכתב את הטור בפועל…

לא. הוא היה חבר ממשלה וכתב בעצמו. הנוסח היה בדיוק כפי שדיבר. הייתי קורא ועורך ושומע את קולו. אגב, הוא עצמו היה מתקשר לברר שהכל הגיע וברור. זה היה מאוד חשוב לו.

• איפה בעצם נכשלת עם ‘יום השישי’?

כישלון כלכלי אחרי 20 שנה, כתוצאה מריבוי העיתונים וחלוקת עוגת הפרסום ביניהם. מסתבר שיש גם מינוס בעיתון שאינו תלוי בגוף פוליטי ובמפלגה שדואגת לקיומו בכל מקרה.

חשוב לי לציין שאני מעולם לא הצטיינתי במסחר. גם לא עסקתי בזה. אני בעל מום בנושא הזה, שכמו כל מי שלוקה באחד החושים, הקב”ה זיכה אותי ביתרון בחוש אחר – החוש השישי…

•  ומה קרה? לא השכלת לעבור לעולם המיחשוב? משפחה נדמה לי החל עם תמונות של אדמו”רים וחצרות. לא הבנת שזה מה שמבוקש?

לא הייתה בעיה עם הקוראים. גם אצלי היה מדור תמונות מחצרות אדמו”רים. הבעיה היתה של חלוקת עוגת הפרסום בין הרבה יותר כלי תקשורת שצצו מכל עבר, שהמשקיעים לא השכילו לעקוף אותה.

• ומה עושים כשהעיתון נסגר?

ממשיכים במה שאתה נחשב לטוב בו. זו האומנות שלי, אין לי אחרת. בהתחלה אלה היו עבודות עריכה ויעוץ תקשורתי מזדמן. אחר כך טורים באינטרנט, גם אצלך, תוכניות ברדיו. פנה אלי הרב אמנון יצחק והקים שני עיתונים – האחד לציבור הכללי והשני לחרדי וערכתי אותם עבורו, עד שהגיעו אלי בעלי רשת ‘מרכז העניינים’, לפני 7 שנים, אנשים מיוחדים המבינים ביזמות תקשורתית משולבת, והציעו לי לקבל עלי את העריכה, כשהם מתרכזים בצד המסחרי – ומאז אנחנו יחד ובהצלחה ברוך ה’.

• בין לבין היית גם ברדיו קול חי. לא?

ניהלתי את התוכניות בקול חי כשנתיים. גויסתי כדי לשנות את הקו שבתחילת הדרך לא פנה לציבור החרדי.

•  ומה קרה שעזבת?

אחרי התייצבות לכיוון החרדי ומאבקים קשים במיוחד עם הרשות השניה, שלא אהבה את זה, ניסו לרצות אותם ולזגזג. סירבתי להיות שותף לכך ופרשתי.

• כמי שהיה מו”ל במגזר החרדי וגם עיתונאי ועורך שנים כה רבות – מה הציון שהיית נותן לתקשורת החרדית כיום?

המונח תקשורת היום הוא כוללני מאוד. המודפסת נהדרת ומושקעת, ברובה, בעיני. האחרת – היא מטבעה שטחית ונועדה להיות כזו. אבל, הייתי מצפה שגם השטחית תהיה אחראית ותשמור על רמה, גם אם היא חייבת להיות מהירה וקולחת.

אתה פרצת דרך בנושא האינטרנט ואני לא מניח שהתכוונת שזה יגיע למה שהוא בחלקו היום. דווקא פלטפורמה קלילה מחייבת שהעושים אותה לא יהיו שטחיים אלא חושבים. לי, כאושיית תקשורת זה ממש כואב, במיוחד שזו לא רק התחרות אלא זה כבר הופך למהות.

• לי זה כואב יותר ממך. כי ‘הילד’ שלי… אבל, לצערנו הרב, זה כנראה מה שהציבור מחפש. שטחיות. אתה יכול להציג משהו מושקע, גם בזמן וגם בממון, רציני, ואנשים לא יכנסו אליו. ומצד שני סרטון-זבל, כזה שלא עלה לך שקל, והוא גורף צפיות. בעולם שמודד עצמו לפי רייטינג, לאיכות כנראה אין שום סיכוי.

לא. אני מתכוון לא להשקעה כספית אלא לבורות וחוסר ידע שעולים מהכתבות שהן שטחיות ממילא. רייטינג זה לא קניית הבלים.

• תן נקודה שראויה לשבח בתקשורת החרדית?

העורכים. כל העורכים, ראויים לשבח. הם באמת אנשי מקצוע המצליחים לכסות על המחסור שקיים באיתור מספיק כתבים מוכשרים, ולקדם את אלה שטובים.

• אם היית צריך להרכיב נבחרת של העיתונות החרדית – לעיתון חדש, יש לך פנקס צ’קים פתוח. את מי היית לוקח?

שמית?

• אלא? יש לך דרך אחרת לסמן אנשים?

אני מאמין בכוחות צעירים ולא כאלה שתפוסים באג’נדות. מעולם לא לקחתי מישהו מכלי תקשורת אחר. לא רק בגלל שזה לא פייר, אלא בעיקר משום שאני אוהב לשחק בפלסטלינה. זה הוכיח עצמו לכל אורך הדרך. כך הכשרתי קאדר של כתבים ועורכים ופרגנתי להם ואפילו נהניתי כשהורידו את גלגלי העזר ועמדו בפני עצמם.

גם היום ב’מרכז העניינים’ יש כמה כאלה, ואני ממש גאה בהם. קח את ישראל כהן שהתחיל אצלי ודחפתי אותו להתקדם. גם היום הייתי מחפש רק כאלה שמוכנים להשקיע וקופץ איתם יחד למים. רק כאלה יכולים להיות בראש שלי.

• בנך יהודה הוא מנכ”ל עיתון משפחה. בנך קובי הוא הכתב לענייני חרדים של ynet. אתה שמח שחלק מבניך הלכו בעקבותיך?

כנראה שגנים של כתיבה הם מאד דומיננטיים ונתפסים אצלנו כבר בדור השלישי. אם הם מנצלים אותם בצורה הנכונה, והם עושים זאת לדעתי באופן המוצלח ביותר, כל אחד במקומו, בוודאי שאני מרוצה. אם היו צריכים להתחיל מאפס, יתכן שלא הייתי מציע להם להיכנס לזה; אבל אם הנטיות והכישרונות נמצאים – למה שאומר להם בזה אל תתעסקו, חפשו לכם משהו אחר? אגיד להם: תנצלו את זה לכיוון החיובי ביותר והם אמנם עושים זאת.

• הם מתייעצים איתך?

להתייעץ כן ולהיעזר בניסיון ולפעמים גם בקשרים, אבל יש לנו הסכם שאם זה מתחייב, אז רק בשיחה טלפונית קצרה ולא בנושאים פוליטיים. בפגישות המשפחתיות ובשבתות המשותפות נושאי העבודה הם טאבו.

•  עסקת רבות ביחסי דת ומדינה בפאנלים בהם השתתפת ובפורומים שונים. מה באמת דעתך?

שאלה מאוד כוללנית. אבל מתוך דרך החיים שבחרתי של מגורים באיזור מעורב, אני מסיק שכל מה שמוצג כמתח בנושאים אלה אינו קיים באמת ועל הכל ניתן לגשר.

השכנים שלי היו יכולים להיות השונאים שלי, אם לא היינו נפגשים בחדר המדרגות או בשבת אחרי שאני חוזר מהתפילה עם הטלית עלי, אלא היו נחשפים אלי רק דרך המסך. יש לזה גם מחיר, אבל מחיר ההסתגרות כבד הרבה יותר. היא אם כל החטאת ביחסי דת ומדינה המתחדדים.

• כלומר, לדעתך, הבעיה היא הערים החרדיות וההסתגרות החרדית?

כן. ושל שני הצדדים. גם על גידול הילדים יש לזה השפעה. באיזורים מעורבים יש הרבה פחות נוער נושר. הם רואים את השכן ולא רוצים להיות כמוהו. הם מכירים את הדשא של השכן החילוני ולא חושבים שהוא ירוק יותר.

• כמי שעוסק הרבה בפוליטיקה, מה דעתך על נתניהו והשותפות עם המפלגות החרדיות?

אספר לך מעשה שהיה לי עם נתניהו וממנו תבין מה יחסי אליו. כשהיה שגריר באו”ם קבלתי יום אחד טלפון לביתי בחצות לילה, ומן העבר השני הציג עצמו המדבר כאייל ארד, אז מזכירו האישי והיום איש יחסי ציבור.

לא הכרתי את שמו, ואז הוא אומר לי שהשגריר בנימין נתניהו רוצה לדבר איתי. שגריר ישראל באו”ם? מה לו ולי? עד שאני חושב, לקח נתניהו את השפופרת ובקולו הרועם, שאז עוד לא היה מוכר, אמר לי שהוא מבקש את עזרת העיתון, יום השישי. הוא גילה לי שהוא מתכוון להתמודד פוליטית בישראל, אלא שידוע לו שמתנגדיו מכינים לו מארב ועומדים לקלקל את סיכוייו אצל החרדים ולפרסם שאשתו השניה, ויויאן, איתה חי אז, התגיירה גיור שאינו אורתודוקסי. ‘זו עלילה. אשלח לך את כל המסמכים ותערוך תחקיר ותכחיש’, ביקש.

הוא חי אז ונשא תפקיד בתוך מרכז הרפורמים והקונסרבטיבים ולמרות זאת היה חשוב לו להבהיר שהוא אינו מקבל את דרכם מאינטרסים פוליטיים אישיים. הוא אכן שלח לי הר של מסמכים. אני העברתי אותם לכתבת שלנו שהיתה מצויה בקהילות בארה”ב ורבניהם, ולאחר תחקיר הכינה כתבה שבה נאמר שאכן מדובר ברב גבולי, אבל אורטודוקסי. הכתבה פורסמה עם הניסיון להכפיש והקמפיין בוטל.

לימים, כאשר נבחר לראשונה, העניק ראיון לעיתון ‘מעריב’ שבו הודה למי שתרם לבחירתו ובהם אני ועיתון יום השישי שמנע את העלילה נגדו ואת הניתוק עם החרדים. מה קרה מאז, ומדוע היום הוא לא חושש עוד שיחסו האוהד לזרמים הכפרניים יפגע ביחסיו עם החרדים? מדוע זגזג כל כך בנושא מתווה הכותל? את הסיבות צריך לחפש גם אצלו וגם אצל שותפיו החרדים.

• איפה נהיה בשנה הבאה בעת הזאת – החרדים יהיו עדיין אושפיזין של ביבי או דיירי קבע?

השאלה אינה היכן יהיו החרדים אלא היכן יהיה נתניהו. להערכתי גם אם תתגבש תשתית ראייתית נגדו באחד מהתיקים, בעוד שנה הוא יהיה ראש ממשלה ואפילו ילך לסבב נוסף של בחירות וייבחר. מה יהיה בעוד 3 שנים? איני מוכן להעריך.

• במשך שנים אתה משתתף בתכניות בכלי התקשורת, מייצג את העמדה החרדית. ספר לי על רגע שאתה זוכר במיוחד בזירה הזו.

הרגע שבו מי שמתייצב נגדך אינו חולק עליך אלא מנסה להלך עליך אימים ולסתום את פיך בשם הדאגה לכבוד התורה וגדוליה. מקרה קיצוני אירע לי לפני מספר חודשים, כאשר הבעתי דעתי בתוכנית הבוקר של ליבסקינד וליברמן ברשת ב’ בנושא הבחירות להסתדרות והח”כ לשעבר גואטה התנפל עלי בקללות ובברוטליות עד שנאלצו להורידו משידור.

מאז התפייסנו. אבל לחשוב שהתנפל עלי בשם כבודם של גדולי ישראל, שאני הכי נזהר בגחלתם, ומספר חודשים אחרי זה אותם גדולי ישראל גילו דעתם עליו, מלמד עד כמה שצריכים להוציא את גדולי ישראל מהשיח ובוודאי מהשיח שאינו ענייני ואינו נקי.

• ומה אתה אומר לעצמך היום, כשכל פרח עיתונות זוטר מוזמן לייצג את היהדות החרדית בתוכניות האקטואליה?

יש פרחי עיתונות שהם הפתעה חיובית. על אלה שאינם כאלה, אני חושב שבושה ובזיון לאינטליגנציה לתת להם עט או מקלדת ביד לכתוב את ‘הגיגיהם’, עוד לפני שנותנים להם לפרש ולהרחיב אותם בשידורי האקטואליה. אני משתדל לפחות להימנע מלהופיע מולם.

• אנחנו נסיים בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

כולם שואלים האם קיימת השפעה של תהליך המעבר מפרינט לאינטרנט גם על הציבור החרדי. אבל אותי מעניינת דעתך, כאבי התקשורת האינטרנטית החרדית, על המשך התהליך שבעיני הוא הרבה יותר מהיר ואינו נעצר באינטרנט, אלא ממשיך לוואטס-אפ ודומיו. האם אתרי האינטרנט מתייתרים כשבעצם כל אחד הופך למדווח חדשות ישיר ומפיץ דעות?

דוד רוטנברג: ברור שלא. כמו שהרדיו, הפרינט והטלוויזיה לא התייתרו. גם בציבור החרדי: בתחילה השבועונים התקשו להתמודד עם העובדה שאתרי האינטרנט מדווחים על החדשות מיד לאחר התרחשותם, ומשאירים להם איטריות קרות. עם הזמן הם השכילו להבין שהתפקיד שלהם הוא להעמיק, להציג פרשנות רחבה, ולא לדווח ידיעות שוטפות, אלא אם זו חשיפה שנפלה לידיהם.

הוואטס-אפ דווקא מזין את אתרי האינטרנט, וגרם לרייטינג לעלות לפסגות חדשות. אני, אגב, לא חושב שהוואטס-אפ זו המילה האחרונה. לא רחוק היום שנראה את ‘הדבר הבא’.