את האירוע העצוב הבא שמעתי מאביו של חבר ילדותי, גדליה שמו. גדליה הינו בוגר ישיבות ליטאיות וחרדי באורח חייו. במלחמת ההתשה שירת כלוחם ורימון התפוצץ בנגמ”ש בו שהה. אבי העורקים נפגע והוא החל לגסוס, אלא שחייו ניצלו בנס. קצת יותר מחמישים שנים אחרי, הוא סובל ממחלה לא פשוטה בבטנו.
עוד שבוע להילולא: כל מה שאתם צריכים לדעת לפני הנסיעה למירון
במהלך התרוצצויותיו הופנה גדליה לד”ר בכיר מומחה לתחום. הוא הגיע אליו עם בתו והרופא שקיבלו הפגין כלפיו יחס מתנשא, מנוכר שלא לומר דוחה. הוא לא רק הפגין סלידה פיזית ממש מהפציינט שלו, אלא ביקש במפגיע וללא שמץ בושה להתרחק מעט ממנו, לא פחות.
גדליה נפגע, מאד, מן הסתם. כשיצאו לצילום אליו שלחם הרופא, הבחין שבתו פגועה אף יותר ומר לה: ‘אל דאגה, כשנחזור לקליניקה היחס ישתנה’. ‘איך אבא’? היא שאלה, ‘חכי ותראי’, ענה.
כשתוצאות הרנטגן בידם חזרו השנים לרופא, ועם התיישבותו על הכיסא החל גדליה לצווח בזעקות שבר: ‘אייי איי, איי’. זעקות? צרחות ממש.
‘מה קרה’? נרעש הרופא.
‘הרסיסים שברגלי זזים מעט והתנועה הזו מסבה לי כאבים עצומים’, בכה גדליה.
הרופא התעניין, וגדליה סיפר לו, את האמת אגב, על פציעתו במלחמת ההתשה, על רגליו המלאות רסיסי רימון וברזל, ועל עובדת היותו נכה צה”ל מזה 50 שנים.
היחס של הרופא, כבמטה קסם, השתנה מן הקצה לקצה. הוא התיישב ליד גדליה, התעניין במצבו, הבטיח לו שיעשה הכל עבורו, ובשלב מסויים כמעט ליטף אותו פיסית.
‘את רואה’? שאל גדליה את בתו, בדרכם חזרה הביתה.
עד כאן הסיפור האמיתי שהתרחש לפני כשבוע וחצי בדיוק. ואני שואל: מה ראתה הבת? את הקיטוב, את הקבוצתיות, את השבטיות שפושה בעם. הביטוי העצוב של ביקור גדליה בעל החזות החרדית אצל הרופא, מגלה כי השיח על ‘קנטונים’ וחלוקת המדינה לממלכות ישראל ויהודה נדמה, מעולם לא היה אקטואלי יותר.
אבל זה אומר עוד דבר, שכאשר נוכח הרופא כי גדליה ‘שייך’ לקבוצה שלו, שכן הוא טעון ברסיסי ברזל המגיבים לעונות השנה – התנהג אליו כבן קבוצת הפנים שלו.
אבל האם רק רסיסים ברגל הופכים אותנו לבני קבוצה אחת?
האם אין עוד מכנה משותף שקושר בינינו? ליבוביץ טען תמיד שקיומו של ‘עם היהודי’ הוא אחד התעלומות הגדולות היום שכן איננו, אוכלים, עובדים ונישאים האחד לרעהו. ניתן גם להוסיף, לא נלחמים, לא משרתים ולא לומדים במובן העמוק והרוחני [כפי שתופסים אותו החרדים] יחד.
מאידך, האם נכון לפרוט את הכל לפרוטות של ליבוביץ? האם אין משהו גדול יותר, אמנם אבסטרקטי אבל בעל יישות יהודית ממשית – שחרף כל הנ”ל מחבר בינינו?
לשאלות הללו, אין לי תשובה.