“יהושע, דוד ואיש חינוך, נפל בקרב לשחרור ירושלים” • טור אישי

אני חרדית, מקרית ספר, אבל כן, גם במשפחה שלנו היכה השכול.

בפי רבים זכור יהושע דיאמנט, אחיה של חמותי האהובה, כדמות מיתולוגית. אי שם, בסמטאות ירושלים, הוא נהרג. “אם יקרה לי משהו, תגידו להורי שזה היה למען ירושלים”, אמר לחבריו במהלך הקרב, אז בששת הימים.

במקור, הפלוגה שלו הייתה אמורה להילחם באל-עריש. ברגע האחרון שונתה התוכנית. יהושע הגיע בריצה אל אחד מחבריו והיה נסער לגמרי. “תשמע, להילחם בירושלים זה ללא ספק הרבה יותר גדול מאשר להילחם שם, באל-עריש”.

מהקרב הזה, הוא לא שב. איש מלא בערכים, מתנדב בנשמתו, איש חינוך, וחייל שתרם את מיטב שנותיו למען הצבא והגנת המולדת. וגם את חייו. כשאני זוכרת אותו, אני יודעת, שבסוף כולנו עם אחד. אלו שמשרתים, כמו גם אלו שאינם. שבאמונתם, הם משרתים את העם היהודי בלימוד תורה ותפילה להצלחת כולנו.

ואני, שמחנכת את ילדיי להקדיש את כל חייהם לתורה, חונכתי לכבד כל השקפת עולם. חילונית כחרדית. השבוע ישבתי מול נשיא המדינה לראיון לכבוד שנת ה-75 למדינת ישראל. ‘אני, חונכתי לאהוב כל יהודי, אחיי המפגינים, לא כך חונכו?’ – תהיתי באוזני מי שאני רואה בו ‘המבוגר האחראי של מדינת ישראל’ בימים טרופים אלו.

‘אני יודע שכך חונכת’, אמר לי, ושמחתי לקבל ממנו חותמת…ואז, הוא סיפר לי איך רוב העם כן אוהב, כן רוצה לשמוע את הצד השני ולהבין מהי השקפת עולמו. ביקשתי ממנו לעשות עוד מאמץ שם, בבית הנשיא, כדי לגשר בין חלקי העם. כדי שאני ובניי, ברחובה של מדינה, לא נחוש במבטי שנאה. הוא הבטיח לי.

אז אני, שרה בת יעקב זכרו לברכה, מי שגדלה בפריפריה, בעיר הצפונית קרית אתא, וחונכה לחיות בשלום עם כל שכן, בלי קשר לדתו ואמונתו או חילוניותו, מזכירה לעצמי, בערב יום העצמאות הזה, להיות גאה בהשקפת עולמי. ולהמשיך לראות בכל יהודי ‘אח’. לכבד את הנופלים במלחמות ישראל, את החיילים, שמוסרים את נפשם כל יום ויום למען עם ישראל, את המתנדבים הרבים, חילונים וחרדים, את ארגוני החסד והצדקה, את טוב הלב שיש בליבותינו אנו, הצברים.

מבטיחה להתפלל, כל יום מחדש, שאזכה, שגם הצד שמנותק מאורח החיים החרדי, ישכיל יום אחד לעשות שיעורי בית, לנסות ללמוד אותנו, ולראות, שאנחנו בעצם אנשים טובים, שחיים על פי ספר התנ”ך ומצוות שנתן לנו האלוקים על הר סיני, וגם, מנסים בכל בוקר לשאוף ולהיות טובים יותר ביום הבא.

מבטיחה לחלום, שיום יבוא, וכל חילוני פה במדינה יקבל על עצמו להכיר משפחה חרדית אחת, לשכוח את החרדים שסרחו מעת לעת ושמותיהם פורסמו בתקשורת במהלך השנים שלא לטובה, ולא לקטלג את כולנו.

בבניין שלי בסוקולוב 3, הבניין בו גדלתי ובו עוצבה אישיותו לחיים, למדתי, על בשרי, שאם אתה רוצה לשמר את היופי של החיים המשותפים, אתה חייב לנסות לראות את הערכים של הזולת, גם אם הם לא הערכים שלך, להעריך אותם על אמת, לא לבוז לא לצעוק, לא לסנן הערות פוגעניות.

ואז, ורק אז, המדינה שלנו, שהורכבה מסך כל חלקיה, מאנשים טובים שהגיעו לכאן מכל קצוות תבל איש איש ומסורתו והנהגותיו בידו, תוכל לחיות בהרמוניה.

אם תרצו, אין זו אגדה.