אני אוהב את אחיי החרדים אהבת נפש. יש לי איתם כמובן לא מעט מחלוקות אידאולוגיות, אבל אני מעריך, שלא לומר מעריץ, כל כך הרבה דברים טובים שיש בהם. במסירות נפש על תורה, וחסד, ומשפחות ברוכות ילדים, ועוד ועוד.
ואני רואה בשנים האחרונות את הכמיהה העזה שלהם להיות חלק ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית. את המאמצים, והשינויים, ולקיחת האחריות בעוד ועוד תחומים. בדרכם, בקצב שלהם, בתהליך עדין שיאפשר להם לשמור על אמונותיהם ואורחות חייהם כחלק מהפסיפס החברתי היהודי והישראלי.
היחס ליום הזיכרון בשנים האחרונות הוא חלק מזה. הרצון העמוק להיות חלק, להזדהות, להתחבר לביחד שלנו, למדינה שהקמנו כאן יחד, למחיריה, כאביה, ושמחותיה. תמונות השרים וחברי הכנסת של המפלגות החרדיות בבתי העלמין הצבאיים, וכך גם היחס לקדושתו של יום ברחוב ובתקשורת החרדית, לא היו כאן לפני שנים רבות. הם תוצר של תהליכי העומק החשובים האלה.
ואני שומע בימים האחרונים את העלבון, את סטירת הלחי המצלצלת, הפוגענית, היהירה, המתנשאת, האטומה, העיוורת לתהליכים, שהחלה מצד קומץ אנרכיסטים מקצועיים בתשלום ונופחה לממדים מלאכותיים בידי תקשורת מגוייסת וצמאת דם. ואני כואב איתם ונפגע איתם ובשבילם. ואני כואב את ההחלטה שלהם לבטל את השתתפותם וחושב שהיא שגויה, ובאותה הנשימה מעריך את המקום שהיא באה ממנו ומבין שהיא תואמת כנראה את האצילות והרצון להיזהר ממחלוקות ולהוריד ראש בענווה.
ואני מבקש לומר לאחיי החרדים – תתעלמו. זה ממש “איסטרא בלגינא קיש קיש קריא”. אנחנו בונים כאן את היחד שלנו כי זה מה שנכון וטוב ואמיתי. אנחנו לא עושים את זה בשביל אף אחד ואין אף אחד בעולם שיש לו זכות לחבל בזה.
כולנו חלק מרקמה אנושית אחת וכך זה ישאר בעזרת השם ובעזרתנו. לו תישמע דעתי אני מפציר בכם ללכת לטכסים ולבתי העלמין, להמשיך להיות חלק, להרגיש חלק, לתרום את תרומתכם האדירה לחברה הישראלית. את המגינה הזו אי אפשר להפסיק.
ומילה לאחיי בשמאל, אני יודע שרובכם המוחלט לא שם. רובכם בז לאנרכיזם חסר האחריות וחסר הגבולות הזה ששוחט כאן כל פרה קדושה, מפרק את הממלכתיות והצבא ופוגע אפילו ביום הקדוש הזה. בבקשה מכם, תשמיעו קול. אל תתנו לשוליים הקיצוניים והאלימים להשתלט על השיח, להכתיב את הטון, ולהכתים את כולכם, את כולנו.
ולאחיי בימין, הימים האחרונים מוכיחים לכל מי שזה עוד לא היה ברור לו שה”מחאה” לא קשורה לרפורמה ולשינויים כאלה ואחרים במערכת המשפט. יכול להיות שהיה חלק כזה במחאה בשבועות הראשונים שלה. אבל זה כבר מזמן לא שם. הגורמים שהשתלטו על המחאה הפכו אותה למופע שנאה הרסני שמוציא החוצה כל כך הרבה רוע, למאבק מכוער על שליטה וכח והגמוניה, בניסיון להדיר בדורסנות את רוב העם, לבוז לערכיו ולאמונותיו ולכפות עלינו בעריצות עמדות מיעוט רדיקליות. ובמאבק הזה אנחנו חייבים לנצח. ובעזרת השם כך יהיה.
אני מקווה ומתפלל שהרוב הגדול בחברה הישראלית על כל גווניה, מימין ומשמאל, דתיים חילונים חרדים ומסורתיים, ידע לשים את קומץ שורפי האסמים בפרופורציות הזניחות האמיתיות שלהם, לשמור על קדושתו של היום באחדות ממלכתית מלאת הוד והדר ושלא ייגרם כאן נזק בלתי הפיך.