“ולא עלה בדעתה ‘שלא יבוא לבית קברות'” • הפרשניות בעימות חריף

מנדי גרוזמן: האם פוליטיקאים צריכים להגיע לבתי העלמין ביום הזכרון?

שרי רוט: אומר לך את האמת, מתוך משפחתי. יש אצלנו במשפחה,ואני יודעת שאצל חרדים אין במשפחות נופלים במלחמות ישראל, אז הנה אלנו במשפחה דוד מיתולוגי שנהרג בששת הימים בסמטאות ירושלים ואני זוכרת את חמותי, שזה אח שלה, דמות שלא היה מי שהכיר אותו ולא נכבש בקסמו. יהושוע דיאמנט. היה עליו בזמנו סרט בטלויזיה, באתר שלנו ‘חרדים 10’ אנחנו כל שנה מעלים את זכרו, ואני זוכרת את חמותי לפני שנה, והיא ימנית הרבה יותר ממני, אני זוכרת אותה לא אומרת אפילו מילה, שותקת. והם עולים כל שנה לבית העלמין, לחלקה הצבאית, ולא עלה בדעתה שבגלל שממשלת השינוי לא היתה לרוחה לומר משהו על היום הקדוש או הזכרון הקדוש או לערבב במשהו את הדעה הפוליטית שלה.

ואני מסתכלת על זה ושואלת את עצמי, למה בימים כאלו, שכביכול בהם כל העם צריך להתאחד, למה בהם מעלים בכלל את הקשקושים האלה של אוהב את הממשלה לא אוהב את הממשלה, הממשלה בסדר או לא בסדר, עושה דמוקרטיה או עושה דיקטטורה. זה לא מתאים!

מנדי: אבל מה, את יכולה להגיד למשפחה שכולה מה מתאים מה לא מתאים?

שרי: אני לא מחנכת אף אחד, אני מצטטת משפחה שכולה שנהגה אחרת, ולדעתי זו אצילות נפש.

מנדי: אגב, מה שאת לא סיפרת לנו אפילו זה שבעלך שיאריך ימים טובים ושנים קרוי על שם אותו דוד.

שרי: לא, בעלי לא קרוי על שם אותו דוד

מנדי: אה, כי אני רואה שיש פה ביזכור את דוד רוטנברג.

שרי: לא, קראו לו יהושוע דיאמנט ולבעלי קוראים דוד…

מנדי: רגע, זה אח של שושנה, שכנה שלי?

שרי: בדיוק.

מנדי: כפרה עליה…

שרי: באמת כפרה עליה, יקרה שביקרים…

ענת סרגוסטי: אז אני גם אדבר מהמקום האישי. אנחנו גם משפחה שכולה, גם אמא שלי וגם אבא שלי איבדו אח, ואגב לשניהם קראו יוסי. ואח שלי קרוי על שם שניהם, ככה יצא. ואני חייבת להגיד, אני מבינה את הדילמה, אבל אמא שלי – אבא שלי כבר נפטר – אמר שלי גרה בירושלים אז הולכת לבית העלמין הצבאי בירושלים שם תמיד נואם ראש הממשלה. והיא כבר שנים לא אוהבת את הנאום הזה. את השימוש ביום הזכרון לכל מיני מסרים שלא קשורים לנופלים. הרבה שנים זה כבר נתניהו, והיא לא הצביעה נתניהו, אז היא לא אוהבת את זה.בשנים האחרונות גם מפאת גילה אנחנו לוקחים אותה בערב יום הזכרון כלומר יום קודם, לקבר, ומתייחדים עם זכרם של יוסי ויוסי, בשקט, בלי כל המהומות, גם אפשר להגיע יותר קרוב לקבר, עם רכב. כך שזה לא קשור למה שקורה עכשיו.

אני מבינה את הדילמה. כי בסופו של דבר, ואני מספיק זקנה בשביל לזכור את הכעס של משפחות שכולות, של חללי צה”ל כשנציג של הממשלה לא היה מגיע לאזכרה והיו אומרים ‘איזה בושה זה שמשאירים את המשפחה לבד ושהמדינה לא מכבדת את החללים’. אני מבינה את זה, רק אני אומרת שאנחנו נמצאים היום במצב כל כך קרוע, העם כל כך קרוע ומקוטב, אני לא מאמינה שהקריאות האלו לאחדות, וזה באמת שבוע מאד מאד טעון לכולנו, שהם יצליחו לייצר איזו שהיא אחדות. כי אי אפשר לבודד את היום האחד הזה או את היום וחצי הזה, מערב יום הזכרון ועד מוצאי יום הזכרון ולהגיד, אוקי, אנחנו שמים רגע את הכל בצד ולהגיד ‘עכשיו אנחנו כולנו עם האבל’. כי זה חלק מהמהות של הערכים שאנחנו נלחמים עליהם.  אני לא מאמינה שאפשר יהיה לעשות את זה. אני הייתי רוצה שזה מה שיקרה, אבל אני לא מאמינה שאפשר יהיה לעשות את זה. כי אי אפשר יום אחד להפגין ואז למחרת להגיד, ‘אוקי אני מקפלת את הדגל של הערכים שאני מאמינה בהם ואני הולכת ומתייחדת עם האבא, הבן או הבעל ורגע יושבת בשקט’.

ומצד שני, אי אפשר מצד אחד יום אחד להסית ולאיים ולהרעיל ולמחרת להגיד ‘אוקי, כולנו עם אחד, אנחנו אחים וכולנו יחד’. אנחנו קרועים! בדיוק סביב הדברים האלו.

שרי: תמיד היינו קרועים, ענת, להזכירך. מאז קום המדינה היינו קרועים.

ענת: לא ככה!

שרי: גם יותר גרוע.

ענת: היינו חלוקים! תמיד! אבל לא היינו קרועים ככה!

שרי: אז אני רוצה לומר לך שחמותי בתקופת ההתנתקות הייתה הולכת להפגנות עם סמל כתום על היד. והיתה קרועה לא פחות מאשר היום, והנושא הזה נגע לליבה עד כדי כאב. הנושא הזה של ניתוק אנשים מבתיהם. ולא עלה בדעתה לומר ‘כן יבוא לבית קברות לא יבוא לבית קברות’, ‘כן פוליטיקאים לא פוליטיקאים’. והיא ממש כעסה על שרון יותר ממה שאת שונאת את נתניהו.

ענת: אני לא שונאת אף אחד! שרי, אל תכניסי לי מילים לפה.

שרי: בסדר, אז היא כן, היא ממש שנאה את שרון, אבל לא נכנסה לפינות האלו. יש ימים שבהם צריך להתעלות, כולנו מתעלים. כולנו.

ענת: אני לא יודעת מה זה להתעלות, ואני לא שונאת אף אחד ואל תכניסי לי מילים לפה. אני לא שונאת לא את נתניהו ולא את אף אחד. אני לא בן אדם שונא.

שרי: אז אני אומרת שאפילו היא, שכן, מאד כעסה על שרון, ואולי המילה שונאת לא מתאימה, לא עלה בדעתה בימים אלו להתנהג ככה. וזה היה קרע בימין! יותר מזה אגיד, הציבור הימני כמעט למחרת לקח את המדים והלך להילחם במלחמת לבנון. ולא אמרו שבגלל שקרעו אותם מהבתים הם מחרימים.

ענת: מה את אומרת? שימי נקודה, שרי, באמת! (צועקת) שימי רגע נקודה! את נואמת פה! שימי נקודה!

שרי: למה את כועסת כל כך, ענת?

ענת: לא, בגלל שאת לא נותנת להגיד. קודם כל את מכניסה לי מילים לפה, אני לא שונאת אף אחד. בואי נתחיל מזה. גם לא את נתניהו.

שרי: פעם שלישית את חוזרת על המילה ‘שונאת’…אני אומרת צריך ללמוד להתעלות.

ענת: אני לא מבינה מה זה האמירה הזו שבהתנתקות הם התנהגו למופת? אוקי, אז הם התנהגו למופת ועכשיו השמאל מתנהג לא למופת.

שרי: אז אני רוצה לציין את זה ולהראות את זה.

ענת: האם אפשר לכבות מחאה של חצי מיליון איש, שיוצאים כל שבוע לרחובות? אני מתקשה לראות את זה קורה. אין למחאה הזו הנהגה. זה הכל!

שרי: זה עוד עניין, האם אפשר או אי אפשר לכבות ואין להם הנהגה. אני מה שאני אומרת הוא שבן אדם יהודי צריך לדעת להתעלות! ברגעים מרוממים צריך לדעת להתעלות. כולנו עושים את זה. אני ואת, והמון יהודים.

מנדי: חיבוק וירטואלי ביניכן?

אלי ביתאן: לא חייב (:

שרי: חיבוק…

ענת: שיהיה לנו שבוע טוב…

שרי: תאמין לי שעוד יגיעו ימים שנסכים זו עם זו…