סבא שלי, פפי הצדיק נפטר אמש, בגיל 98.
אינני יודע איך בדיוק פועל בית דין של מעלה, אני כן יודע שפפי [ר’ יצחק] כמו ממי [קולט] שנפטרה לפני מספר שנים, לא מתעכב שם. הוא לא נתקל בסלקטורים או קשיים אחרים בדרכו לגן עדן.
אני, וכל מי שהכיר אותו יודע זאת.
הוא היה איש נקי, טהור, ללא כל גוזמה. מעולם, מעולם לא פגע באיש, היה ירא אלוקים ואוהב אדם בצורות שאולי לא מוכרות לנו היום, בני המאה ה-21. לפעמים הייתי שואל את עצמי, האם זו יכולת ששמורה רק לאנשים מפעם? איך אפשר להיות כל כך נקי, להתנהג בכזו פשטות, בכזו נקיות בלי צעצועים, מניירות ומשחקים?
פפי נולד בשנת 1925 באלג’יר ובגיל 18 יצא להילחם בנאצים כחלק מהכח האלג’יראי-צרפתי. לקראת סופה של המלחמה הגיע באניית-קרב לעיר מרסיי ומשם לעיר לפואאטיה. בעיר זו התוודע למשפחת סרף המופלאה. משפחה ייקית שורשית שעל קורותיה ניתן לכתוב כרכים שלמים.
בקצרה אציין, כי המשפחה עברה את מאורעות השואה, סיפורי הוד נדירים על האירועים כמו גם על התנהגותם מולם – עוברים במשפחה וחלקם תועדו על ידי. בין 300-400 אנשים מן המשפחה המורחבת נרצחו על ידי הצוררים.
במרסיי, התוודע פפי אל משפחת סרף וכמו בסיפור על רבי עקיבא ניגשה הבת הצעירה לאמה ואמרה כי החייל היהודי הביישן, אולי אינו רב גדול בישראל, אך הוא ‘צנוע ומעלי’ – אי אפשר שלא להבחין בתפילתו הנרגשת מלאת הכוונה. היא הכריזה כי היא רואה את עצמה כאשתו. לאחר זמן קצר נישאו השנים, בעיירה נידרוויס, מקום מגוריהם הראשוני של משפחת סרף, ומסדר הקידושין היה הרב דרייפוס.
במהלך החתונה, שכללה כיבוד קל בלבד, הפתיע את הנוכחים אורח נכבד: הכומר חסיד אומות העולם פייר פלורי, הזכור לטוב כמציל חייהם של בני משפחתי וחיי יהודים נוספים רבים.
בני הזוג התגוררו בעיר נידרוויס, שם נולדו ששת ילדיהם: יהודית, אליהו, אהרן דוד, אלקנה, משה, ויוסף [עליו השלום, שטבע למוות בנהר לפני כ-9 שנים והוא אך בן 52. באופן עצוב במיוחד, הלילה הוא יום הזיכרון של הדוד יוסף שנקבר בחיי הוריו].
על אף שהסביבה היתה גויית באופן מובהק גדלו הילדים בבית ירא שמים, שכמותו כך נדמה, חסר במחוזותינו. קולט ואמה בקיאות היו ב’צאינה וראינה’ והסב ור’ יצחק לא החמיצו תפילה במנין הקטן שהתקיים בביתם. עיתונים וטלוויזיה מעולם לא נכנסו אל הבית ומידי יום למדו הילדים שעה קודם השינה חומש.
כיצד למדו הילדים שלא ידעו קרוא וכתוב בשפה העברית את פסוקי המקרא? אחותה הקטנה של סבתא קולט, מרים [לימים אשת הרב משה פלאקס זצ”ל] למדה באותם ימים בסמינר בית יעקב בעיר אקס-לה-בן, והיא תרגמה עבורם את הפרשיות לשפה הצרפתית ואת הדפים שלחה לבית אחותה. מאוחר יותר, היתה מגיעה לביתם ומקפידה לבחון את אחייניה על הדפים אותם שלחה.
אגב, בכל ילדותם לא טעמו ‘חלב נכרי’, ומאחר שהכפר איכלס בעיקר תושבים שאינם יהודיים, למדו הילדים לחלוב כבר מגיל צעיר.
הבן, החזן אהרן היון, מספר: “אני זוכר שעל מילה שאינה מהוגנת היינו צריכים לצום במשך יום שלם… זה לא היה נראה לנו מוגזם. גם היום. אנחנו הילדים, שגדלנו בכפר של גויים, ידענו היטיב מה הוא מעשה ‘יהודי’, ומה הוא מעשה ‘גויי'”.
תחנה נוספת של המשפחה הצעירה היתה העיר בולה, שם למדו הילדים מספר ימים בשבוע באופן פרטי עם מורה יהודי שהיה מגיע אליהם במיוחד מהעיר טיוויל.
האם, קולט, הצליחה להשיג אישור מהנהלת בית הספר המקומי כי ילדיה יורשו לחבוש כובע [קסקט] במקום כיפה. הילדים מספרים היום כי לא אחת הותקפו בגין יהדותם, והם למדו להגן על עצמם במילים חריפות, אך גם באגרופי ברזל.
בגיל 12 נשלחו הילדים לישיבות שהעיקריות בהן היו ישיבת אקס-לה-בן של הרב חייקין זצ”ל, ישיבת הגנהיים של הרב רוח, וישיבת גייטסעד שבאנגליה.
בשלב מסויים, הגיעה המשפחה לעיר ‘פאשטט’ – עיר בינונית שהחזיקה בית אבות קטן. ההורים, יצחק וקולט, קיבלו עליהם את ניהול המקום והפכו אותו לאחד מבתי האבות המפורסמים במדינה. האב, ר’ יצחק, ישר הדרך ונקי הדעת טיפל בזקנים כמו ילדים, וכמו בסיפור התיבה של נח דאג להאכיל אותם במו ידיו מבלי להשתמש בשליחים ומבלי להניח ולו חוסה אחד.
הילדים מספרים, כי כאשר אושפז אחד הזקנים מעת לעת בבית החולים המקומי, מופיע היה המנהל ר’ יצחק בבית החולים, ומקפיד לשבת ליד מיטתו כשהוא מאכיל אותו משל שוהה הוא כעת בבית האבות. ביקוריו של המנהל המסור התרחבו גם לזקנים שלא נמנו על לקוחות בית האבות, ושמעו של המוסד הייחודי הגיע לכל פינה באירופה.
לפני מספר שנים, כאמור, הלכה ממי הצדיקה לבית עולמה לאחר מחלה קצרה ובליל תשעה באב נטמנה בהר המנוחות. פפי התגורר בבית אבות בדרך חברון וילדיו, חתנו וכלותיו לא עזבו אותו וטיפלו בו במסירות רבה. אתמול בשעות הבוקר נפטר פפי – סבי האחרון שנותר בחיים.
אך סמלי הוא, שפטירתו של פפי ארעה בערב יום השואה. פפי שהתנדב להילחם בנאצים, וממי ומשפחתה שפגשו בהם יום יום ושעה שעה – יכלו להם והצליחו להקים דור מפואר – ביניהם רבנים רבים, אבות בתי דין וחזנים, וכן מאות בנים, נכדים, נינים ואף בני נינים.