בשנת 2020, הוזמנה אליצ’ה דיאס לבחון את חלקי ארון הקודש שנבנה במאה ה-16 בפדואה-איטליה, לקראת תהליך של שיחזור ושימור.
מתוך הסטודיו שלה בירושלים, מבצעת אליצ’ה, עם צוות אמנים מעולים, פרוייקטים של שימור נכסי תרבות, הזהבה וצביעה אמנותית של פריטים וחלקי מבנה ישנים וחדשים, תוך מתן תשומת לב רבה למשמעות ההיסטורית, הרגשית והחברתית של החפצים והמבנים המטופלים. בעבודת הסטודיו, באה לידי ביטוי התרבות האיטלקית שספגה בילדותה באיטליה, בתקופת לימודיה ב-Istituto Europeo Di Restauro ובעבודות השימור שביצעה באיטליה וישראל.
“מצאתי אותו ארוז היטב ומוגן. התרגשתי אבל לא ציפיתי למצוא אריזה כל כך מוגנת”, אומרת אליצ’ה על ארון הקודש. “היה ברור שחלקי הארון עברו דרך ארוכה. בסיס הארון לא מקורי. כנראה שופץ במאה ה-19. מבנה העץ הפנימי נשאר, אבל עליו התווספו שכבות חדשות של עץ וצבע.
“מלחמות ונדודים ניכרו במראה הישן של חלקי הארון, אבל עדיין ניכר שהוא פריט יודאיקה לתפארת, מעשה ידי אמן”.
קצת היסטוריה
מחקר של פרופסור איליה רודוב מאוניברסיטת בר אילן מצא כי בשנת 1901, פרסם היינריך פראוברגר – היסטוריון של האמנות בכלל ומחלוצי המחקר של אמנות יהודית – צילום של ארון הקודש המפואר בבית הכנסת בפדואה.
זהו התיעוד הראשון של הארון שהופיע בכתובים. בטעות, ייחס את הצילום לבית הכנסת הספרדי. בהשוואת הצילום לתכניות של בית הכנסת, מסתבר שהחוקר טעה בזיהוי המקום.
ארון הקודש המפואר היה ממוקם בבית מדרש של היהדות האשכנזית בפדואה.
בית הכנסת הוקם בשנת 1525, בתקופת כהונתו של הרב מאיר כצנלנבוגן, שכונה המהר”ם מפדואה, כרב הראשי בעיר. במשך מאות שנים 1561-1926, עבר הבניין שיפוצים ושינויים.
בשנת 1683 הוקמה קומה נוספת לבניין ובית הכנסת הועבר לקומה העליונה. ארון הקודש נשאר בקומה התחתונה שהפכה לבית מדרש. מולו הוקמה קורה ענקית שנתמכה בעמודים מסיביים. אלה תמכו את התקרה כדי שתוכל לשאת את הקומה החדשה.
בשנת 1943 הופגז הבניין וספג נזקים חמורים. ארון הקודש שרד בקומה התחתונה. מאז, עבר ארון הקודש מסע טלטלות בלתי צפוי.
בשנת 1892, ננטש בית המדרש במסגרת שיפוצים ששינו את יעודו של הבנין. האדריכל הישראלי יעקב פינקרפלד שביקר במקום בספטמבר 1939, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, דיווח שארון הקודש לא היה שם. בביקורו בפדואה אחרי סיום המלחמה, מצא את בית המדרש הרוס מהפגזות שנחתו על הבניין.
מאז עברה תקופה ארוכה שבה אין תיעוד של מסעי הארון. לפני מספר שנים, נקרא פרופסור איליה רודוב למחסן משפחתי של משפחה יהודית מיוצאי פדואה. הוא נקרא לבדוק חלקי ארון קודש שכנראה התאים לתמונת ארון הקודש העתיק.
בבדיקה, גילה פרופסור רודוב שחלקי ארון הקודש אותנטיים והם בהחלט חלקי ארון הקודש המסתורי ששרד מלחמות ונדודים בין יבשות. שריד מתקופת הרנסנס ומשנות כהונתו של המהר”ם מפדואה.
בדיעבד התגלו פרטים ביוגרפיים נוספים של הארון. לפני 1939, מכרה הקהילה היהודית את ארון הקודש למשפחה יהודית מקומית, על מנת למנוע הרס שלו ולהבטיח תחזוקה הולמת של הנכס התרבותי המרגש.
בשנות ה-50, יזם אומברטו נחון – עובד הסוכנות היהודית מבצע עליה של כ-50 ארונות קודש שהציל מבתי כנסת איטלקיים שננטשו. באותה תקופה, כנראה, הגיע גם הארון מפדואה לישראל, ביוזמת המשפחה שקנתה אותו.
בבדיקת חלקי הארון, גילה איליה רודוב ששני אגרטלי פרחים שעיטרו את חלקו העליון של הארון, התווספו למבנה במאה ה-17, כנראה בתקופה שבה נבנתה הקומה השניה של הבניין ובית הכנסת הועבר אליה, בשנת 1683.
תהליך השימור
הצעד הראשון בשחזור ושימור הארון, היה להחליט האם לשחזר אותו במצבו המקורי בשנת 1525, או לכלול בתהליך גם את התוספות מתקופת הבארוק.
מאחר שהתוספות מרשימות מאד ומתאימות להאדרת העיצוב המקורי, הוחלט להתייחס לתוספות העיצוביות כחלק מההיסטוריה של הארון ובהתאם, להחזיר את הארון למצבו במאה ה-17, עם התוספות.
בתהליך השימור השלימו אמני השימור בסטודיו את חלקי העץ החסרים ותיקנו את החלקים הפגועים. לאחר מכן, הסירו שכבות צבע לא מקוריות, תחתן גיליו את הצבעים המקוריים ואת ציפויי הזהב.
הם ביצעו קונסולידציה של הצבע וציפויי הזהב המקוריים. שחזרו את צביעת העמודים במשטחים דמויי שיש כהה ושחזרו את עיטורי הזהב. במקביל, ייצרו מפתח חדש שמאפשר נעילה ופתיחת המנעול המקורי.
התוצאה עומדת כאן אל מול עיניכם.
סוף טוב, הכל טוב
לפני ראש השנה תשפ”ג, עם גמר תהליך השיחזור והשימור שביצענו בסטודיו, הוטס ארון הקודש העתיק שבתמונות לארצות הברית והותקן בבית הכנסת Torah Links בעיר לייקווד שבניו ג’רזי – שם הוקדש לו מקום מכובד ומוגן שיבטיח את קיומו, בבריאות טובה, לאורך שנים רבות.
מסע הרפתקאות רצוף תלאות של מאות שנים הסתיים… ואולי מתחיל פרק היסטורי חדש בחיי הארון המפואר.
לצפייה מלאה בתמונות – לחצו על התמונה וגלגלו:
