הרבי מצאנז זצ”ל מספר: כך זכיתי להינצל מאכילת טריפות באושוויץ

אני מוכרח לספר ברבים, עדיין לא סיפרתי את זה.

הייתי במחנות, ולא רציתי לאכול טריפות. הגעתי לאושוויץ ביום ששי, מיד הריצו אותנו מהקרונות והתחילו להכות בנו באלות והריצו אותנו פנימה לתוך מחנה אושוויץ. הגענו לאושוויץ בשעה עשר בבקר. הביאו לנו לאכול, אוכל שהיה נקרא “בשרי”. אם באמת היה שם בשר או שזה היה קש… אינני יודע, אבל כך זה נקרא (שזה בשרי). כולם רצו לאכול, וקראו גם לי: “רבי, בואו לאכול! בואו לאכול!”.

אמרתי: וכי טריפות אני אוכל? מה אתם מדברים? כאן אצל הרשע אני אוכל טריפות?! לא די שהכל שדדו ולקחו ממני, כל אשר לי ברוח ובנפש, עוד אוכל גם טריפות?! לא רציתי ללכת, וצמתי אותו יום ששי כל היום. בליל שבת הייתי כבר מאד חלש, שכבתי, לא יכולתי לרדת כבר.

ביום שבת, שוב נשמעה קריאה שיבואו לקחת אוכל, ואני לא הולך. אני לא הולך. אני נשאר יושב שם. הצריף התרוקן, אף אחד כבר לא היה שם, ואני נשארתי שם לבד. פתאום נפתח בי מעין של דמעות. אף פעם לא הייתי בוכה, שאם הקב”ה רוצה כך – שיהיה כך. איך שהקב”ה רוצה, גם אני מרוצה. אבל אז בשבת אחר הצהריים, נתעוררתי לבכיה:

“רבונו של עולם, הכל נטלת ממני, נשארתי ערום ויחף, ללא נעליים וללא בגדים… בלי כלום! ואני שוכב כאן אצל הגויים, וכי אלך לאכול טריפות?! אינני חפץ לאכול טריפות, רבונו של עולם!”

וכך כשאני בוכה שם, בהיותי לבדי בצריף, הגיע ורץ אלי מישהו ושאל: “אתם הקלויזנבורגער רב?” נבהלתי מאד, כי אסור היה לדעת שאני רב, דאת הרבנים הם מיד הרגו. אם הם רק ידעו על מישהו שהוא רב, מיד הוא נרצח על פי רוב, תשעים ותשע אחוז! נבהלתי מאד. בינתיים מגיע שליח נוסף: “רבי, אתם חייבים ללכת, עומד שם מישהו בפתח וממתין לכם”. הוא ממתין לי? נו, להסתתר כבר אי אפשר. לא ידעתי אם זה אס.אס. או קאפו, אבל אני מוכרח ללכת אל הפתח.

כשאני מגיע אל הפתח, עומד שם אדם ואומר לי: “תגידו בבקשה, הרב מקשאנוב היה דוד שלכם?”. אני מביט בו. איך הוא יודע שאני נמצא כאן, ועוד יודע שהרב מקשאנוב היה דוד שלי? הרב הקדוש מקשאנוב זכותו יגן עלינו!

אני אומר לו: כן… וכי מה אומר לו, שלא?

הוא אמר: “הבאתי לכם לחם וצלחת עם מרמלדה (ריבה) שיהא לך מה לאכול”.

אני מסתכל – אילו היה נותן לי אז, לפי ערך שוויות הממון של זמננו, חצי מיליון – זה לא שוה כלום [ביחס למה שנתן לי]. הוא מביא לי לחם לאכול… לחם גדול, עם צלחת גדולה מלאה מרמלדה. הא לכם, תקחו את זה למקומכם ותאכלו”.

אם כך, נתיישבתי בדעתי, הרי אכן רואה אני שיש אלוקים בארץ אף כאן! גם כאן נמצא הבורא הקדוש! וכי מהיכן ידע אדם זה שאני נמצא באושוויץ, והלך להביא לי לחם לאכול? הנני צודק, אפוא, במה שאיני רוצה לאכול טריפות! אז קבלתי על עצמי, שמה שרק לא יהיה, כל דבר שבעולם [שלא יעבור עלי], טריפות אני לא אוכל! אם הקב”ה שולח לי לחם כשר עם מרמלדה, מה? וכי אוכל טריפות?! חס ושלום!

חיפשתי מעט מים לנטילת ידים ואמרתי קידוש על הלחם. היה לי כבר גם על מה לעשות קידוש ביום שבת.

אותו בן אדם לא ראיתי יותר, אף פעם! רק אותה פעם אחת שהביא לי את הלחם, ולא יותר! והקב”ה עזר לי כך. הייתי שנה שלמה אצל אותו רשע, אין בפי להודות ולהלל אחד מאלף אלפים ורבי רבבות, כל מה שעבר עלי. כמה פעמים הם ביקשו להרוג אותי וכמה פעמים כבר שכבתי על הארץ להיות… ושרדתי כל זאת, ובלי טריפות ונבילות! וגם, כמדומני, כמעט ללא חילול שבת! מן השמים שמרו אותי”.