כשהכתיבה על האפליה ונגד מעשים חמורים הובילה לאיום ברצח

אליעזר,  אני שמח לארח אותך בפרויקט חג מיוחד. אתה אולי מצד אחד איש תקשורת מוכר, כותב ועורך כאן באתר וגם באתר ynet, אתה גם מחבר של שלושת הכרכים ‘מלך ולא מלך’, ‘נביא ולא נביא’, ‘שופט ולא שופט’, ו’אכילת קדשים’. אבל מצד שני, הרבה מאד לא באמת מכירים אותך. ספר קצת על עצמך: איפה גדלת? מי המשפחה שלך?

נולדתי בתשל”ח-1977, וגדלתי כילד בשכונת הגבעה הצרפתית ומאוחר יותר בשכונת הר-נוף. אבי הוא החזן אהרן דוד, לשעבר החזן הראשי בצרפת וכיום חזנה של הקהילה היהודית בקנזס. אמו ע”ה היתה ניצולת שואה בצרפת, ואביו שיבדל”א נולד באלג’יר. אנשים צדיקים של פעם. אמי יפה נולדה בישראל להוריה, גם הם צדיקים של פעם, יעקב ואולגה ז”ל, יוצאי חלב שבסוריה.

בישיבה קטנה למדתי ב’קול תורה לצעירים’, ובישיבה גדולה ב’עטרת ישראל’ אצל הגרב”מ אזרחי שיהיה בריא. קיבלתי לא מעט מאיש גדול זה, ולתקופות מסוימות הייתי מקורב אליו מאוד. לאחר נישואי למדתי בכולל אברכים – בעיקר בישיבת ‘ברכת יצחק-אור יהודה’, במשך כשבע שנים.

לפני כ-17 שנים נכנסתי לעולם התקשורת ובמקביל לשדה האקדמי. את תארי עשיתי בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה וכיום אני ד”ר לסוציולוגיה.

• איפה התחלת את צעדיך בעולם התקשורת?

ההתנסות הראשונה שלי היתה באתר של ישיבת ‘אש התורה’. בזמנו, לפני כ-20 שנים, לא היו כמעט אתרי אינטרנט חרדיים ואתר זה אמנם לא עסק בחדשות, אך הוא זכה לפופולריות עצומה. לפעמים קשה להאמין שב-20 שנה חל שינוי כה דרסטי בעולם האינטרנטי. ‘מעריב’ למשל – עוד קודם גלגולו כ-nrg ז”ל –  הופיע כתעתיק מדויק של העיתון, ו-ynet עשה רק את צעדיו הראשונים. בשנים שלאחר מכן החלה התקשורת הכללית להתבסס, כשלצידה החל לרקום עור וגידים האתר ‘חדרי חרדים’, כידוע ביוזמתך ובניהולך.

אז הושק גם ערוץ בשם ‘יהדות’ ב-ynet על ידי איש תקשורת נהדר בשם אלעד טנא. באתר זה התחלתי לכתוב באופן קבוע ומסודר – עם עיתונאית חרדית נוספת בשם טלי פרקש. למעשה, ניתן לומר כי אנו שני העיתונאים הראשונים וכנראה גם היחידים שכתבו ועסקו, מתוך העולם החרדי, בניוז חרדי, בתחקירים -לעתים קרובות ביקורתיים מאד – ובתרבות פנים-חרדית באופן פומבי ומסודר בתקשורת המקוונת הכללית.

גם פה קשה להאמין לשינויים המואצים שהתרחשו, כאשר כיום עשרות אנשי תקשורת חרדים פועלים בשדה התקשורת הכללי או מתראיינים בו באורח קבע. השינויים הללו באים לידי ביטוי גם ביחס לתופעה זו. אם אז לא הבינו רבים את הופעתם של עיתונאים באתר שאינו ‘מקומם הטבעי’, כיום ההשקה והאינטגרציה בין השדות התקשורתיים בישראל נראית טבעית ומובנת מאליה.

במקביל, התחלתי לפרסם טורים שבועיים באתר ‘בחדרי חרדים’, שוב תחת עריכתך. באותה עת, ‘בחדרי חרדים’ היה האתר הגדול במגזר, שיצר באירועים רבים סדר יום פנים חרדי. לפני כ-9 שנים, חברתי אליך ואל שרי רוט, ובשיתוף אנשי תקשורת נוספים כמו שי קאהן, בועז בן ארי, איציק הלפרין ועוד, הוקם ‘חרדים 10’. לטעמי לפחות, ואינני אובייקטיבי, האתר האיכותי והמעניין בתקשורת החרדית. באתר זה אני פועל גם כיום.

• מה גרם לך, בעצם, כמי שהיה בן תורה ואברך כולל, להיכנס לעולם התקשורת?

לכתוב תמיד אהבתי. גם בישיבה נהגתי לפרסם לא מעט שירים ורשימות הומוריסטיות שנתלו לעשרותיהם על קירות החדר.

אני סבור שהמניע המרכזי להיכנס לעולם התקשורת באופן עמוק, היתה ההבנה שבאמצעותו קיימת היתכנות להשפעה על תופעות חברתיות. אינני מתיימר לחשוב כי כתבותי וטורי שינו ברמה של קשר סיבתי את המציאות, אך אני מאמין כי היתה להם השפעה.

כך, למשל, כתבות שפורסמו ב-ynet ו’חרדים 10′ עסקו לראשונה בנושאים אקוטיים עליהם כמעט ולא כתבו קודם לכן: תופעת האפליה במוסדות החינוך, התפתחות מוסד ‘הרשמים’, מעשים חמורים בשכונות חרדיות שהושתקו במשך שנים, שכר הגננות החרדיות, שכר מורים ברשתות חינוך חרדיות, ספרות חרדית בעיניים ביקורתיות, היחס ללימוד התנ”ך, הקונפליקט החרדי מול חדירת הסרטים והאינטרנט לבתים, ימי העצמאות והזיכרון, ועוד עשרות דוגמאות.

לקוראים צעירים נראים הדברים האלה טריוויאליים ואולי אפילו נדושים. כולם, הם יאמרו, עוסקים בכך היום, מה החידוש? באופן שעשוי להישמע סוריאליסטי חשוב לציין כי כאשר הם פורסמו היתה זו ברוב המקרים הראשונים – הפעם הראשונה שהם נחשפו לאור השמש. האבולוציה התקשורתית הכללית, אך גם החרדית כנגזרת ממנה – מרשימה, שלא לומר מדהימה, בכל פעם מחדש.

אנשים לא מוכנים להאמין, למשל, כי בשנת 2005 נפסל ספר טוב של חבר שלי בגלל שהמו”ל החרדי הסביר לו, שסיפור על אדם פרטי שמחזיק טלפון עם מצלמה, ממנה ניתן לשלוח תמונות לכל העולם הוא יותר מידי מדומיין. בשנת 2005.

כתיבה ביקורתית פנים-חרדית נראית היום מובנת מאליה, אבל אז, היה זה בבחינת ‘שבירת הכלים’ – דבר שהציב אותי תחת מתקפות רבות ואף הוביל לניתוק קשרים עם אנשים קרובים.

בנוסף, כפי שיענו לא מעט אנשי תקשורת – הסקרנות היא תכונה נדרשת לכל עיתונאי. הרצון ואולי גם היכולת להקשיב לסיפורים של אנשים מעניינים ולכותבם, אינם יכולים להתקיים אם הסיפור לא באמת מעניין אותך. אינני רואה בכך יתרון או הישג, אלא ביטוי לסקרנות עצומה ורצון להבנת התופעה האנושית והחברתית – שאולי אם יורשה לי נגועה גם בנטייה לרכלנות.

• כמי שהיה, כתלמיד בישיבה,  מקורב אל הגב”מ אזרחי, ספר לי על הקירבה הזו. במה זה בא לביטוי? איך, בעצם, התנהל הקשר עם דמותו הייחודית?

היו אלו שנים נהדרות. לצערי, הן לא ארכו זמן רב מידי. אני פוגש עשרות חברים, ללא גוזמה, שמנסים היום ליהנות מאורו של האיש כשהם אינם מסוגלים לתפוס כיצד לא ניצלו זאת בעודם בישיבה. אני כותב זאת בכנות ובעדינות, ואני נעצב להיפגש בזה.

מכל מקום, כפי שרבים יודעים, הרב אזרחי או ‘ר’ ברוך’ כפי שכונה על ידינו, הינו דמות פנומינלית. מלבד גאונותו המוכרת בתורה, ניחן האיש בפיקחות נדירה וביכולת לרדת לעמקי נפשו של התלמיד הניצב מולו בתוך שניות. מכיריו הקרובים נדהמים כיצד לצד גדלותו בתורה, ואישיותו החזקה והכריזמטית – כידוע לא מעט אוהבים למצא קווי דימיון בערוצים שונים בינו לבין פוליטיקאים גדולים לאורך השנים – מצליח האיש להציג אישיות מוסרית סלבודקאית במובן העמוק ביותר של המונח.

לא מדובר באיש בעל אישיות רכרוכית ושפלה, אלא להיפך, לפנינו אדם שהצליח לייצר דמות מוסרית ברמ”ח אבריה לצד עוצמה וכריזמה היסטרית. בשנותי בישיבה, הייתי נוהג להיכנס אליו בכל שעה אפשרית, כלומר גם ב-3:00 לפנות בוקר.

נסה רק לדמיין, בחור צעיר שמבין שאם הוא ידפוק בדלת ב-3:00 – איש לא יצעק עליו ולא יגער בו. בטח לא הרבנית שולמית עליה השלום, שנפטרה לא מכבר. היינו נכנסים אליו עם כובע וחליפה. מצד אחד קירבה וקשר בלתי אמצעי, מצד שני ‘גדלות האדם’. סיפרתי פעם איך ביום בו היה חולה, חלש עד להתמוטטות, טרח ולבש את חלוק הבית שלו כדי לכבדני, כשהוא מסביר שהוא עושה זאת כדי שאלמד.

באותן שנים הייתי גם עוקב אחרי השיחות והשיעורים הכלליים, אך בעיקר מרתק היה לשבת בשולחן סביבו עם קבוצה קטנה של תלמידים בהם היה ניתן לדבר באופן חופשי יותר ומן הסתם גם ללמוד ממנו לא מעט. במשפטים קצרים ומבריקים, בפקחות שבעיני בלתי אפשרי שלא להבחין גם בעין בלתי מזויינת, היה גלום כל כך הרבה (קח, למשל, את: ‘המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש’ – אחד מן המשפטים שהיו מגלמים את הדרישה הבלתי פוסקת שלו ל’שאיפה’, ‘שאיפה לגדלות’, שוב ושוב ‘שאיפה’).

לצערי, לא השכלתי תמיד לשמור על הקשר המיוחד הזה – גם בעודי בישיבה, ואני מניח שהיום, מטבע הדברים, האינטראקציה איתו אולי מעט יותר מורכבת, אם כי אני מאמין שלמי שבאמת מעוניין, תינתן (עדיין) ההזדמנות לשאוב לא מעט מהאיש הנדיר הזה.

• תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.

היה זה בחודשים הראשונים ב-ynet, כאשר פרסמתי מספר טורים שעסקו בתופעת האקדמיה החרדית – היו אז כ-100 סטודנטים חרדים, לשם השוואה כיום הם חצו את רף ה-10,000, שוב אבולוציה מפחידה – ובימי הזיכרון והעצמאות מנקודת מבט חרדית.

כאמור, אני מבקש להיזהר מלחשוב שטורי חוללו מפנה או שהם אלו שיצרו השפעה מהותית, אולם ריקושטים בכמויות לא הגיוניות היו גם היו. אחרי שהגיע אלי טלפון מאדם אנונימי שהציע לי להסתכל ביום המחרת אל מעבר לכתפי כי הוא עלול לרצוח אותי (כך ממש), או ביום שבו סירב מכר ותיק מאד שלי ללחוץ את היד בבית הכנסת ל’שבת שלום’ בפרהסיא – הבנתי לראשונה שלמילים יש השפעה. התגובות הקשות לימדו אותי שיעור חשוב שלמרבה הנס הגיע בתחילת הדרך.

גם המאבק באפליה החרדית במוסדות החינוך זכור לי היטב. גם כאן, היום העיסוק בכך נתפס כטריוויאלי וגם ידידי הטוב יואב ללום היה לקונצנזוס, אז איש לא העז לעסוק בכך בפומבי ובטח לא לפרסם זאת ככתיבה ביקורתית חריפה על אישים חשובים בציבוריות החרדית.

• יש נקודה שראויה לשבח בתקשורת החרדית?

בהחלט, התקשורת החרדית ובכך אינני מחדש, נזהרת מלדווח על אירועים שהצנעה יפה להם בשפה גסה, דוחה וסליחה מטרידה. אורי אורבך ז”ל כתב פעם שהבאת העדויות המתלהמות והגסות (זאת בעדינות) בפרשת משה קצב, למשל, היא לא פחות מהטרדה בשידור חי. כמו כן, אין ספק שהתקשורת החרדית נהנית מיתרון תרבותי שאינו ניתן לגישור מול התקשורת הכללית: האם אתר שאינו חרדי מסוגל להעביר ולו במשהו – אנקדוטות, סיפורים והרגשות על הרב אזרחי למשל? על הרב עובדיה זצ”ל?

בסוציולוגיה קוראים לכך ‘הביטוס חרדי’, היכולת להחזיק בסט של כלים, מיומנויות, רגישויות, שפה, התמצאות, ניואנסים, אורח חיים עד לרמה הגופנית ממש – שלא כולם חולקים בשווה. בלתי אפשרי, או כמעט בלתי אפשרי, להסביר לאדם שאינו חרדי מדוע צילום הפגישה הקצרה – בין הגר”ע יוסף לגרח”פ שיינברג זצ”ל גורמת להמונים מאתנו לדמוע, או מפני מה שני משפטים – לכאורה ענייניים – של הרבי מליובאוויטש בהטעמה הכה מיוחדת ובעיניו הידועות, גורמים ללב של רבים מאתנו לנוע בהתרגשות.

• ומה אתה מתעב בתקשורת החרדית?

צריך לחלק בין התקשורת המודפסת למקוונת, אם כי יש בשני המדיות הללו קיים גם משותף רב. ‘יתד’, ‘המבשר’ ו’המודיע’, הפלס’ וכדומה בעיני – ומן הסתם בעיני עוד רבים – מבזים את מקצוע העיתונות.

הסגידה לדמויות השולטות בהן, כמו גם תופעות מביכות כדוגמת הספד לדמויות לא ראויות, הזלזול ברבנים שאינם ‘נחשבים’, או ההתעלמות מאירועים המוכרים לכל – רק מפני שאינם עומדים בקנה אחד עם השקפת עולמו של בעל השליטה בגוף התקשורת, פוגעים לא רק בעיתון אלא עשויים בטווח ארוך, להוביל לתפיסת עולם מעוותת, לא בריאה, לא סוציאלית ובעיקר לא יהודית – אצל צעירים שניזונים רק מהם.

אני שמח להיווכח שאין רבים כאלו היום. האגדה על מספרים של 60 אחוזים חרדים שאינם חשופים למדיות נוספות כבר מזמן לא באמת עובדת. ביחס לאתרים החרדים – אני שמח לומר שהם פרצו גבולות קשיחים בהן לא נגעו שנים, אלא שגם הם לא מעזים לזעזע את אשיותיה של החברה החרדית. חרף העובדה שאני חלק אינטגרלי מעולם האינטרנט החרדי, אני מעלה כאן את הביקורת הזו ובו זמנית מודע גם לטיעון הנגדי שאין זה מתפקידו של אתר חרדי, אולם לא התכנסנו כאן לשיעור בסוציולוגיה של התקשורת.

• אני אשאל כעת, כפי ששאלתי את עמיתך, סידרת שאלות שהן לכאורה באנליות, אבל מסקרנות אותי דווקא התשובות שלך… ספר לי על האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת בקריירה שלך.

אחת הכתבות שהעסיקו אותי נפשית במשך שבועות וחודשים היתה חשיפת ‘חרדים 10’ על יהודי בן תורה, מגיד שיעור, שהתברר כמי שביצע  מעשים חמורים במשך שנים. בהמשך פורסם הסיפור בכלי תקשורת נוספים, אך החשיפה הראשונית והעבודה על הסיפור, שלוותה במפגש עם לא מעט חומרים והקלטות – הייתה אירוע לא קל עבורי.

• מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך.

אחת מרשתות החינוך החרדיות פגעה בעובדיה ברמת השכר. אינני מזכיר את שמה מאחר שבעקבות התחקיר שפורסם, גם הוא ב’חרדים 10′, העניין סודר ואת הכתרת התודה של המורים לא אשכח לעולם. תחקיר שהעבודה עליו לא שינתה באופן מהותי את סדר יומי, אך שינתה בצורה מהותית, ואינני מגזים כלל, את חייהם של אנשים אחרים.

• אנקדוטה מיוחדת מהשנים הרבות בהן אתה בתקשורת. 

באחד הימים קיבלתי טלפון מינון מגל, אז חבר כנסת בימיו הראשונים. הוא ביקש להשתמש בטקסט שכתבתי בנאום הראשון שלו בכנסת. זה מצא חן בעיני, וגם אם אינני מחזיק בדעות דומות לשלו, אזכור את הגינותו ואת ישרו. בקוטב השני, ואני יודע שיש שיאמרו שאני היחיד שמשווה ביניהם – ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד אדם אותו אני מעריך, ניחן גם כן בתכונה זו: רצון להקשיב, ללמוד מהאחר, לגלות ענווה בפני רעיונות וטקסטים שאולי לא הכיר.

•  כמי שרכש תואר ד”ר באוניברסיטה העברית ומצוי בעולם האקדמי, אני רוצה ללבן איתך – כמי שהגיע מבין הסטודנטים החרדים, רחוק – את התחום הזה מבחינה חרדית. אתה סבור שכל חרדי יכול למצוא את עצמו בעולם הזה ולצאת ממנו כפי שנכנס? 

התשובה שלילית לחלוטין. אין כל סיכוי שכניסה של חרדי לאקדמיה תוציא אותו ממנה כמות שבא. מי שאומר אחרת בעיני לפחות, או שקרן, או לא מכיר את העולם האקדמי. אני אפילו סבור שאין צורך להאריך ולהסביר מדוע.

מצד שני, כמי שדוגל בגישת ‘תורה עם דרך ארץ’ ואינטגרציה בין קודש לחול, אני סבור שהדבר נצרך ונדרש. לא לכולם כמובן, אולם לרבים.

• המכללות מציעות לימודים לתואר ראשון בהפרדה, אבל כאשר זה מגיע לתואר שני והלאה – יש מחסום והתנגדות. מה הסיבה? 

זו מחלוקת הנמשכת כמה שנים בין חברי וחברותי החרדים והחילונים בו זמנית. מלבד הטענות המוכרות על ‘הדרת נשים ומרצות’ למתנגדים ללימודים בהפרדה לתואר שני יש הסבר נוסף: כי לא ניתן לקיים סביבה אקדמית אמיתית ומועילה כאשר 50 אחוזים מן החוקרים והחוקרות לא נפגשים. כאשר מדובר בתואר ראשון שמטרתו בעיקר פרקטית, עוד ניתן לקבל זאת, אולם כאשר נכנסים לעומק העולם האקדמי אי אפשר באמת לייצר הפרדה מלאכותית.

אני לא סבור כך. בעיני, היתרונות של כניסת מסה גדולה של סטודנטים וסטודנטיות חרדיים ללימודים ברמה גבוהה, כלומר תואר שני והלאה, עולים על החסרונות שאינני מתעלם מהם.

• מה הסיבה שיש עליה כה דרמטית במספר הסטודנטים החרדים? בעיני, רבים מהם באים רק כדי ‘לגזור’ תואר שיסייע להם להתקדם בעתיד בעסקונה של המפלגה, כי היום חייבים תואר לכל ג’וב… ולכן הם גם לומדים במכללות לא ממש נחשבות כמו ‘אונו’ או ‘הפתוחה’, ולא באוניברסיטאות כמו ‘העברית’ או תל אביב.

לצערי, התחושה שלך נכונה. במקרים רבים אנו פוגשים סטודנטים שבאים ‘לעשות וי’. העבודות שלהם, שלא לומר המבחנים שלהם, נראים בהתאם. זו גם הסיבה לנשירה כה עצומה באקדמיה החרדית.

לצד זאת, אין ספק שהמודרניזציה והישראליזציה – שגם על כך יש להתווכח האם שלובים הם אחד ברעהו – הבאים לידי ביטוי במה שנקרא היום ‘החרדיות המתחדשת’ הנפיקו לא מעט אקדמאים ואקדמאיות חרדים רציניים מאוד.

יש לדעתי היום, למעלה ממאה דוקטורנטים ודוקטורנטיות חרדיים. לאחר פסח יפורסם ספר מחקר אקדמי שנערך לראשונה על ידי שלש דוקטוריות חרדיות, וכתבי העת מלאים בפרסומים של חרדים וחרדיות העוסקים ברוב המקרים בחקר העולם החרדי. כך גם מכוני המחקר כמו ‘מכון ירושלים למחקרי מדיניות’ הוותיק מבין המכונים – בו אני משמש כחוקר, ‘המכון הישראלי לדמוקרטיה’, ‘המכון החרדי למחקרי מדיניות’ מפרסמים מאות ניירות עמדה ומחקרים עבי כרס אודות העולם החרדי, כאשר במקרים רבים הם נערכים על ידי חרדים וחרדיות.

•  מכוני המחקר החרדיים – או אלה שעוסקים בחרדים – זה לא, בעצם, מנגנון ג’ובים? מה בדיוק התועלת בכל המחקרים הללו?

אתה מתכוון מן הסתם לטורו המפורסם של פרופסור קימי קפלן שהביע ביקורת על מכוני המחקר. פרופ’ קפלן הוא איש חכם ורב זכויות, אולם אינני מסכים עם כלל דבריו. אני מאמין שבמכוני המחקר יושבים אנשים רציניים ששואפים להציג מחקר טוב ונקי. במכון בו אני לפחות עובד, אוכל לומר בביטחון מלא כי השמירה על כללי ‘שיטות מחקר במדעי החברה’ מתבצעת במלואה. סמנכ”ל המחקר שלנו, ד”ר שרית בן שמחון פלג, מאד נוקשה מול זאת ואין כל קיצורי דרך והנחות אקדמיות.

המסקנות העולות מן המחקרים הללו תמיד ‘מוכוונים מדיניות’ והם מוגשים לגופים ממשלתיים או לגופים פילנתרופיים המבקשים לסייע. כך, למשל, שלושה מחקרים שביצענו ב’מכון ירושלים’ אודות ישיבות תיכוניות-חרדיות הובילו לתמיכה בסך מאות אלפי דולרים לכל אחת מהן.

• כמי שמעורה בעולם ‘החרדים החדשים’ – או כפי שהגדרת זאת ‘החרדיות המתחדשת’ – אני רוצה להציג את נקודת המבט שלי על התופעה ומעניינת אותי דעתך. אני חושב שמדובר בכישלון – ואסביר מדוע. מעבר לכך שמבחינה פוליטית לא צלח שום ניסיון, ו’החרדים החדשים’ נותרו סמוכים על שולחנם של הפוליטיקאים החרדיים והבטחותיהם, גם מבחינה חינוכית עבור דור העתיד הכל צולע. אבל הדבר הכי חשוב מבחינתי – זהו מבחן התוצאה. האם ‘חרדי חדש’ מצליח להנחיל לילדיו את ההמשכיות החרדית או שהוא רק מדרגה עבור הדור הבא – בדרך החוצה לגמרי. 

זו שאלה עמוקה מאוד ומורכבת מאוד. ראשית יש לומר: השאלה האם היא מצליחה או נכשלת לא רלוונטית. היא קיימת. מוכרחים להכיר בכך. בעולם המודרני בו אנו חיים, בו קיימת חדירה בלתי פוסקת של טכנולוגיה ברמה כזו אחרת לכל בית וכיס, לא ניתן להימנע או להילחם בתופעה. אלו שמנסים להילחם בכך דומים לאדם המבקש לייבש את הים.

האם יש עוד אנשים שזוכרים או שיודעים בכלל שפעם לנשים חרדיות היה אסור באיסור חמור להצביע בבחירות מאחר שזה אינו צנוע? האם מישהו זוכר שמחשב בבית, בלי אינטרנט, היה דבר ‘נורא’? מכאן, שהשאלה האם הנכד יוצא כסבא או לא חסרת משמעות. זה בפשטות קורה ולא באמת ניתן למנוע זאת. השאלה היותר חשובה היא מדוע איננו מצליחים להתארגן פוליטית, עזוב פוליטית אפילו חברתית או חינוכית.

ובכן, מוסדות חינוכיים לבנים ובנות אכן צומחים במהירות בשנים האחרונות, כמו למשל אלו של הרבנים כהן ובומבך, אבל נכון הוא שלא קם גוף מרכזי – דוגמת פא”י – המצליח לאגד בתוכו ציבור ענק המבקש לשמור מצוות ולהישאר ירא שמים. הגורמים לכך רבים וחלקם נמצאים עדיין במחקר.

בגדול מדובר על היעדר מנהיגות רבנית משמעותית (גם הרבנים המועטים שמזדהים עם ‘החרדיות המתחדשת’ חוששים להיחשף, כידוע). היעדר רשת חינוכית גדולה, מרכזית ונחשבת עדיין ומכאן גם מגורים בתחומי מחייה חרדיים ‘טהורים’, מנגנונים משומנים ואכזריים של הפוליטיקה החרדית שחוששת מכל ניסיון שינגס בכוחה, מלחמות אגו פנימיים, היעדר ‘חוקה’ כלומר קודקס של כללים או אידיאות (אגב, נמצא בעבודה), והיעדר משאבים. לצד כל זאת, אני מאמין שבעזרת ה’, זה עוד יקרה. זה מוכרח להתרחש.

• אתה גם בעולם התקשורת וגם בעולם האקדמי. איזה מהם חביב עליך אישית יותר?

שאלה מעולה ומאתגרת. כשסיימתי את הדוקטורט ישבתי מול המנחה שלי, פרופ’ מיכל פרנקל, ושאלתי אותה את השאלה הזו. אין לי תשובה טובה. שני העולמות האלו אהובים מאוד, אל תשכח שהם גם מזינים במקרים רבים האחד את רעהו: סוציולוגיה היא התשתית עליה מונחים כל התופעות החברתיות בהם עוסקת העיתונות, בטח זו שבעולם החרדי, שבמקרים רבים אתה נדהם מהבורות, השטחיות עד לרמה ביזארית.

אני חייב לתת דוגמה עליה כתבתי ב-ynet. באחד הימים יצא רפי רשף – עיתונאי מבוגר ומכובד עם הכותרת: הרב עובדיה יוסף מכריז כי ‘כל האשכנזים מסריחים’. קוראינו מבינים, כמובן, שהיה זה בתשעת הימים כאשר הרב עובדיה פסק כי כיום מותר להתקלח, ולא כמו האשכנזים, מאחר שהדבר עלול לגרום לריח לא נעים בארצנו החמה. נדהמתי לראות, שרשף אפילו לא היה מודע לזה. הוא עשה אייטם שלם על ‘האשכנזים המסריחים’ בלי להבין כלל על מה הוא מדבר. הוא לא הזכיר במילה אחת תשעת הימים ואני חושד שהבור הזה כלל אינו מבין מה המשמעות שלהם.

הייתי כל כך מובך וגם נזעם: מהיכן מגיעה הרשלנות הזו? למה אתם לא עושים שיעורי בית בסיסיים? זה מקרה קיצון, אבל חוסר ההבנה של הסוציולוגיה החרדית מובילה פעם אחר פעם לטעויות ולחוסר מידע בסיסי.

• בשעתו, היית מעורב בהוצאה לאור של פרויקט מיוחד על ‘בתי כנסת בישראל’. ספר על זה. 

במסגרת ארגון ‘איילת השחר’, בראשות הרב המיוחד שלמה רענן, וידידי הרב מוטי רייך הקמנו אתר מקצועי בשם ‘איגוד בתי הכנסת’ שפעל כעשר שנים. בכל חודש היינו מפרסמים אני כעורך ראשי, והם כאנשי השטח והמעש (אנשים גדולים ממש, בכנות), ניוזלייטר מקצועי העוסק בחדשות בתי הכנסת, בטיפים לגבאים, טורים של אנשי מקצוע, ראיונות עם גבאים ואישי ציבור אודות בית הכנסת, היסטוריה, אדריכלות, כלכלה, עיצוב פנים, ריהוט ועוד. אציין רק ש’איילת השחר’ הקימה קרוב למאה בתי כנסת בקיבוצים בהם לא פעלו מניינים ובתי כנסת למעלה מ-70 שנים.

במסגרת זו, יצאנו לפרויקט גדול בשם ‘תיעוד בתי כנסת בישראל’, בהשתתפות פרופ’ עוז אלמוג, ד”ר תמר אלמוג, וחברי הטוב הצלם אלי קובין – ובו סקרנו ותיעדנו את 100 בתי הכנסת היפים והמיוחדים בישראל. הצילומים והתיעוד עלו בתערוכה באוניברסיטת חיפה.

• יש לך ולרעייתך ילד מיוחד, שאתם מגדלים באהבה גדולה. איך מתמודדים עם זה? אני לא מדבר רק על עול כספי, אלא גם בתוככי הציבור החרדי. אתה חושב שכיום קיימת פתיחות גדולה יותר בחברה שלנו, כלפי משפחות עם ילדים מיוחדים? 

ילד מיוחד הוא מפעל חיים. אנשים צריכים להבין שגידול ילד מיוחד הוא עבודה של 24 שעות, 7 ימים. החיים סובבים סביבו מאחר שכל פעולה דורשת התאמה מיוחדת. ככל שהוא גדל הוא גם נהיה כבד יותר והמעמסה רבה. מאידך, אינני רוצה רק לבכות: מיכאל הוא ילד מקסים ונהדר ומביא לנו המון סיפוק ואושר תודה לאל. ככל מוסדות החסד, גם היחס לילדים מיוחדים בציבור החרדי נהנה מיתרון, כאשר ישנם עמותות ומתנדבים שמבקשים לסייע.

כפי שידוע לך דווקא בהיבט הפוליטי אנחנו מאוכזבים, בלשון המעטה, מהח”כים החרדים שכאשר פנינו לסיוע שלהם אודות שכר הגננות החרדיות, המסכנות שמרוויחות אלפי שקלים פחות מאלו החילוניות – לא ממש סייעו לנו. זו סוגיה כואבת ואין כאן המקום להרחיב.

• הילד הוביל אותך גם לקשר מיוחד עם ליהיא לפיד, שגם לה יש ילדה מיוחדת.  איך נוצר הקשר הזה? 

נכון. לפני שנים רבות, עוד טרם כניסתו של יאיר לכנסת, למדנו ביחד במסגרת התואר השני, באוניברסיטת בר אילן אצל פרופ’ ניסים ליאון הנהדר. אולי היה זה הילדים המיוחדים המשותפים שלנו, אולי הלימוד המשותף, אך אכן עם השנים נוצרה חברות מאד קרובה בינינו. אני חושב שאינני מחדש אם אומר שליהיא היא אשה מיוחדת, חכמה ורגישה. אין זה מן התבונה גם להתעלם מכך שעם השנים נוצר גם קשר בהיבט הפוליטי עם בעלה יאיר, לימים כידוע ראש הממשלה. זה איננו ראיון פוליטי, אך בקצרה אומר שחלק ניכר מן הדעות הנגטיביות כנגדו מתוככי המגזר מגיע מחוסר היכרות אישית. אילו היתה קיימת, מתברר היה כי האיש עשוי להיות בקלות אחד האנשים המסייעים ביותר למגזר, אך די בכך לגבי נושא זה.

• אנחנו נסיים, כמו עם כל המרואיינים, בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

אין זה סוד שהמדיה האינטרנטית החרדית היא מוסד שאתה הקמת. אפשר בהחלט שהוא היה נוצר בלאו הכי, אולם בסופו של יום הוא מיוחס אליך. אל מול האמירות הקשות של הרבנים אודות סכנת האינטרנט וכו’, האם לעתים אתה שואל את עצמך: מה עשיתי? מה יצרתי? האם למפלצת במרכאות הזו פיללתי? האם יש לי אחריות גם להשלכות הפחות חיוביות שנוצרו ממה שילדתי?

אני נשאל על כך פעמים רבות. את אותה שאלה אפשר לשאול, אגב, גם על ממציאי המכונית, שהרי מיליונים נהרגו בתאונות דרכים. אבל, אני רואה את הדברים כך: דווקא בגלל סכנת האינטרנט, חובה שיהיו כמה שיותר אתרי אינטרנט חרדיים, בעלי תוכן מסקרן, שיעוררו עניין ויגרמו לציבור לגלוש דווקא בהם ולא במקומות זרים. לצורך המחשה: אתרי האינטרנט החרדיים, הם כמו מסעדות וחנויות כשרות בעיר חילונית גדולה. כולנו מבינים מה היה עלול לקרות אם הן לא היו קיימות.

כלי האינטרנט עצמו זו יצירה נפלאה של הקב”ה, כמו כל מכשיר. השאלה היא כיצד אתה משתמש בו ואיזה תוכן אתה יוצק לתוכו. ברגע שאתה מציף תוכן כשר טוב, או יוצר זירה שהיא רק חרדית, אתה בעצם גורם לאנשים לשהות יותר במקום ראוי, מאשר במקום שעדיף שלא יבקרו בו.