הילד שעלה לשידורי רדיו בשמות בדויים הוא היום בכיר בתקשורת

• יקי, אני שמח לארח אותך בפרויקט חג מיוחד של חרדים 10. אתה אולי מצד אחד איש תקשורת מוכר מאוד, מגיש תכנית האקטואליה – ‘שמונה אפס אפס’ ב’קול ברמה’ – שנכנס אל כל בית, חבר פאנל ב’פטריוטים’ בערוץ 14, כתב הכנסת של אתר ‘וואלה’. אבל מצד שני, הרבה מאוד לא באמת מכירים אותך. ספר קצת על עצמך: איפה גדלת? מי המשפחה שלך?

נולדתי בירושלים, ורוב הילדות שלי גדלתי בעיר אשדוד. למדתי בחיידר של חסידות גור עד גיל 9, ומשם עברנו להתגורר בלונדון למשך שלוש שנים. זה היה מעבר יחסית קיצוני: בלי לדעת אות אחת באנגלית ועם שינוי משמעותי מאד באורח חיים, היישר מהחסידות הסגורה לתוך קהילה חרדית ליברלית.

זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד כילד, אבל נהדרת מאוד – שבה גם הספקתי ללמוד אנגלית ברמה של שפת-אם, שנשארה איתי עד היום. לפני גיל בר מצווה חזרנו לארץ, לירושלים עיר הקודש, למדתי בישיבת ‘נהורא’, ולאחר מכן בישיבת אופקים ובישיבת ‘מיר’.

• מה גרם לך, בעצם, להיכנס לעיתונות?

עוד כילד בחסידות גור, אהבתי מאוד רדיו. אין לי דרך להסביר את זה, אולי רצון להיות מפורסם שהלך והתפתח לרצון להשפיע, אבל זה היה חיידק מטורף שבעבע בי.

באותה תקופה הייתה רק תחנה חרדית אחת – ‘קול חי’. הייתי עולה לשידור בכל תוכנית כמאזין, לעתים גם פעמיים, תחת שמות בדויים, ולא מפספס מילה אחת, כולל בפרסומות.

יום אחד ביקשתי מאחד השדרנים שיאפשר לי לבוא לשדר איתו תוכנית שלמה כ”פרס”, ומשם הכל היסטוריה.

בגיל 14, במהלך חופשת הקיץ, החלפתי עורך תוכנית קבועה שיצא למילואים, ולראשונה בחיי הכנתי תוכנית מלאה של שעתיים. בגיל מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-20 שלי, אחרי שנים של פינות מוסיקליות והשתתפות בתוכניות בידור ופנאי ברדיו – התחלתי לשדר בעצמי. במקביל התחלתי לכתוב באתר ‘בחדרי חרדים’.

מהר מאד גיליתי שאני אוהב את זה באופן בלתי נשלט וזה מעורר בי חשק בכל בוקר מחדש. היום בעיניי עיתונות זה כלי להשפיע, כחברה, על השיח ועל סדר היום – וזה נותן לך כוח להמשיך לנסות להשפיע טוב ולתקן עוולות.

• אני זוכר את היום שיצרת איתי קשר וביקשת לכתוב באתר ‘בחדרי חרדים’. היית, אם אני לא טועה, נער בן 17. אני היום מספר על כך בהרצאות: כמי שקיבל הרבה פניות מכל מיני צעירים שביקשו להשתלב בעולם התקשורת, לא נעניתי לך מיד. למעשה, כמבחן לרצינות שלך, דחיתי אותך. אבל אתה לא ויתרת. זרקתי אותך מהדלת, הגעת מהחלון. בסוף נכנסת מהארובה… אני מציג את המקרה הזה כדוגמא למה שבעיני הכי חשוב בעיתונות: תשוקה. מה באמת גרם לך אז, בגיל כזה צעיר, להתעקש ככה? צריך אומץ.  

אתה מזכיר לי נשכחות. זה היה קצת מאוחר יותר, בגיל 19 בערך, ועדיין כל מה שכתבת זה נכון. אם אין לך תשוקה, אל תכנס למקצוע הזה. אנשים חושבים שזה עבודה שבמסגרתה יושבים רגל על רגל, כותבים ומדברים וזהו.

אבל כל בוקר אתה צריך תשוקה ואהבה למה שאתה עושה מחדש, אחרת אתה נשחק והופך מותש מהר מאד. תמיד היה לי רעל בעיניים וידוע שאין דבר העומד בפני הרצון, והחלטתי שאני רוצה להיות חלק מהתקשורת ולעבוד במקצוע הזה, ולא נתתי לשום דבר לעצור בעדי.

• תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה.

עבדתי באתר ‘בחדרי חרדים’. יום אחד התקשר אליי מקור מתוך ‘העדה החרדית’ ואמר לי: ‘תפתח דחוף את המייל, יש לי ידיעה חשובה עבורך’. הוא שלח לי כרזה של ניסו שחם, מפקד מחוז ירושלים במשטרה דאז, לבוש במדי נאצי עם הכותרת: ‘אחריתך ואחרית בני משפחתך כאחרית ימיו של היטלר’.

המקור שיצר איתי קשר אמר לי שזו מודעה שתתלה באותו לילה בכל רחבי שכונת מאה שערים ובית ישראל. פרסמנו את זה בכותרת הראשית של האתר, סמוך לחצות הלילה, והעורך נתן לזה את הכותרת: ‘שפל חדש ביחסי הקיצוניים והמשטרה’. הלכתי לישון, והתעוררתי לבוקר מטורף.

כל התקשורת הישראלית געשה ורעשה, היו גינויים בכל קצוות הקשת הפוליטית – והמשטרה פתחה בחקירה שעליה הופקדה יחידת להב. הדבר הראשון שעשיתי זה לצאת לרחוב, גרתי אז בדירת בחורים בשכונת בית ישראל. אני מחפש בכל לוחות המודעות את  המודעה – והיא לא הופיעה שם. התברר לי שהמשטרה קראה את הכותרת באתר ועצרה את כל מדביקי המודעות באותו לילה.

אחר הצהריים כבר קיבלתי טלפון מחוקרי המשטרה וזומנתי לחקירה באזהרה. החוקרים רצו לדעת מי המקור, איימו לעצור אותי ולשלול ממני את תעודת העיתונאי שלי. איומים כמו חול, התיק נסגר כעבור ארבע שנים. זה רגע שלא אשכח.

• מה הציון שהיית נותן לתקשורת החרדית?

אני לא אחלק ציונים, קטונתי. אבל התקשורת החרדית יכולה יותר. תקשורת צריכה להיות לא רק פלטפורמה לראיונות יוקרה עם פוליטיקאים ופרופילים על אדמו״רים ורבנים בערבי חג. יש לה תפקיד לבקר ולחשוף סיפורים ותופעות שליליות. אני מרגיש שזה מעט חסר.

הייתה תקופה לפני 4 שנים בערך שהיה שינוי, כשהתקשורת החרדית המקוונת העלתה את הסיקור של פגיעות מיניות לראש סדר היום, אבל זה היה גל חולף והיום כבר פחות עוסקים בזה.

יש תחושה שהכל נוח. אולי זה כוח אדם, חוסר תקציבים, אבל התחושה היא שקצת עושים, כותבים ומדברים מה שבא ליד, אך לא מתאמצים מעבר, וחבל. יש פוטנציאל מטורף.

• למען הדיוק ההיסטורי: נושא הפגיעות בתוככי הציבור החרדי עלה, לראשונה, לדיון לפני 20 שנה בפורום ‘בחדרי חרדים’. ספגתי על זה הרבה ביקורת, אנשים לא הבינו מדוע מדברים על זה בכלל. בהמשך זה קיבל כיסוי גם באתר. אבל אתה צודק שכיום לא עוסקים בזה: בחרדים 10 זה מקבל סיקור בפרופיל גבוה, כולל כותרות ראשיות, אבל לצערי חלק מהאתרים בכלל מתעלמים מהפגיעות הללו, שפשוט הורסות נפשות של אנשים ומשפחות, ואחרים בסקרים בצורה ממש מינורית.   

• איזה קולגה אתה מעריך בתקשורת החרדית.

יש לי הכרת הטוב לאריאל ברמן ויוסי אייזנטל שפתחו לי מיקרופון מגיל צעיר וגם לך, על שאפשרת לי לכתוב לראשונה באתר ‘בחדרי חרדים’. אני מאד מעריך את יעקב גרודקה, מנהל מחלקת האקטואליה ברדיו ‘קול ברמה’ שבה אני משדר מידי בוקר. מנהל מחלקה שהרים אותה לגבהים מקצועיים בטירוף. גם שותפי ישראל כהן הוא מעצמת תקשורת מהלכת – ואחרון חביב הוא דוד חכם, איש תקשורת שהעוולות החברתיות בוערות בו והוא יצעק עד שיתוקנו, בכל מחיר.

• אני אשאל כעת, כפי ששאלתי את עמיתך במסגרת הפרויקט, סידרת שאלות שמסקרנות אותי התשובות שלך… ספר לי על האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת בקריירה שלך.

האירוע המשמעותי הראשון היה הלוויה של הרב עובדיה יוסף זצ”ל. הייתי כתב חרדים בתחילת דרכי באתר ‘וואלה’. היה לי חשוב להוכיח כמה אני בא “לתת עבודה”. ישבתי כמעט שבועיים ברצף ב’הדסה עין כרם’. כל עדכון רפואי, היה מקפיץ, כל ביקור פוליטיקאי או דמות רבנית הייתה מכניסה אותנו לכוננות – ואז הגיע הרגע שבו בישרו על פטירתו.

לא ממש הכרתי את הרב בחייו, אבל לקח לי חצה שעה להתעשת. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה או לכתוב טקסטים, ואז הגיעה הלוויה, ואוו. כמעט מיליון איש מכל קצוות הקשת, שידרתי במקביל גם ל’וואלה’ וגם ל’קול ברמה’. אנשים מכל הארץ והעולם היו בהאזנה ובצפייה. זה היה עוצמתי גם כחרדי וגם כעיתונאי.

• מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך.

סיפוק מיוחד הוא לנצל את הכוח לעזור לאלה שאין להם. זה לא חלק מהעבודה העיתונאית השוטפת, אבל יש לנו אנשי התקשורת כוח רב ברשתות החברתיות ומחוצה להן ואם בזכות זה יש לי יכולת או אפשרות להעמיד משפחה שהתרסקה כלכלית על הרגליים – זה תחושה של ואוו.

כמובן זה נעשה לאחר בדיקות קפדניות, כדי שלא יהיה חלילה יותר נזק מתועלת, אבל לדעת שבחיבור נכון או בגיוס עם ישראל – הרמת אותם חזרה למסלול, זה סיפוק ענק.

• מה מרגיש בחור צעיר כשהוא פותח מיקרופון בפעם הראשונה בחייו בתחנת רדיו?

לפתוח מיקרופון בפעם הראשונה בגיל צעיר מאוד זה בעיקר תחושה של התלהבות. מאוחר יותר, כשאתה נשוי, אב לילדים, אתה מבין גם את גודל האחריות.

אם לרגע הייתי נכנס לנעליים של המנהלים שלי בגיל 22, כשהם נתנו לי לשדר רצועות שלימות ברדיו, במקומם הייתי חושש. לכל מילה שלך יש משמעות גדולה, מאזינים לך עשרות אלפי איש ובתור בחור צעיר זה לא תמיד לנגד עיניך.

היום, ברוך ה’, אני כבר יודע מהי המשמעות וכל מילה שיוצאת מהפה, אני חושב עליה פעמיים קודם.

• איך זה עובד בהגשת תכנית ברדיו? אתה מכין קודם שאלות או שזורם בשידור.

בדרך כלל, אני מקבל את הליין-אפ של התוכנית לילה קודם. אני משתדל להתכונן מראש, גם אם לא להכין שאלות בכתב – אז להכין אותן בעל-פה בראש.

יש לי כלל בעבודה: תדע מה הכותרת שאתה רוצה לנסות להוציא מהמרואיין שעולה לשידור ולשם תחתור בכל הכוח. לא תמיד זה יצליח, אבל לפחות המאזין יודע ושומע שאתה חדור מטרה והוא מתחבר ואוהב את זה.

אני לפחות יכול לציין מקרה אחד שלעולם זה לא היה מצליח – אצל איילת שקד. היא הייתה מגיעה עם דף מסרים והיא לא הייתה מאפשרת לזוז ממנו פסיק או מילימטר אחד.

• ספר לי על סדר יום של מגיש בתכנית רדיו בבוקר, חבר בפאנל בטלוויזיה בערב – ובין לבין צריך להביא חדשות שוטפות לאתר חדשותי.

סדר היום הוא מורכב וקשה. זה להתנהל מול שלוש מערכות עבודה.

אנשים חושבים “הוא בא לשדר שעה ברדיו ובטלוויזיה ומקבל משכורת מנופחת”. אבל המציאות פחות יוקרתית. אני לא מתלונן ברוך ה’, אבל ההכנה לתוכנית ברדיו היא משעות אחר הצהריים המוקדמות, וההכנה לתכנית ה’פטריוטים’ בערוץ 14 היא במשך כל היום – והכי קריטי זה היכולת להמציא את עצמך בכל יום מחדש, עם סקופים לאתר, כשיש לך עוד 100 מתחרים לצידך.

זה לא קל, אני כל היום סביב חדשות ומקורות, אבל אין תלונות. מקצוע שאני אוהב אותו מאוד-מאוד.

• אתה גם בטלוויזיה. גם ברדיו, גם באינטרנט. איזה מדיום חביב עליך אישית יותר – רדיו, טלוויזיה, אתר אינטרנט?

אני אוהב מאד טלוויזיה. אומנם זה המדיום הכי צעיר שלי. סך הכל שלוש שנים רצופות, לעומת יותר מ-10 באינטרנט וברדיו. אולי זה כי זאת עבודה חדשה, אבל בעיקר בגלל ששם אתה מקבל את התגובות והפידבק בצורה הכי אותנטית ולעתים בוטה. אנשים מזהים, עוצרים אותך ברחוב ויכולים לדבר איתך בגובה העיניים.

ברדיו או באינטרנט, זה פחות משמעותי. הפלטפורמה בטלוויזיה אפשרה לי בפעם הראשונה להביא את דעותיי לקדמת הבמה, יהיו שיאמרו שזאת לא עיתונות, אבל אני מרגיש שזה חלק בלתי נפרד.

איך השתלבת בפאנל ה’פטריוטים’? 

לפני כמעט שלוש שנים קיבלתי הזמנה להשתתף בתוכנית, זה היה חד פעמי, כמו שמזמינים אותך לראיונות בערוצי טלוויזיה שונים, נוצר קליק, ומאז אנחנו רצים יחד. זאת תוכנית מדהימה ששוברת את כל מה שהכרנו עד היום בטלוויזיה. והתגובות מהציבור? זה מטורף. חברים אמרו לי לאחרונה שלא כיף להסתובב איתי ברחוב. הם, כמובן, הגזימו אבל זה בערך ככה.

• לפני כשלוש שנים, בתך הפעוטה רננה חיה  ע”ה נפטרה. איך התמודדתם, אתה ורעייתך?

רננה חיה ע״ה. היא הייתה רק בת ארבעה חודשים כשהיא נפטרה אבל התחושה עד היום שהיא השאירה בעולם שלנו, מה שאחרים לא הצליחו בעשרות שנים. אין ספק שזה היה אתגר.

גילינו על כך כשתמרי אשתי הייתה בחודש חמישי, הרופא אמר לנו שיש לה מום שאי אפשר לנצח אותו ורוב התינוקות לא שורדים בכלל את ההיריון במצב כזה. אני אמרתי: ‘אין מצב שממשיכים’, אבל אז תמרי עם כוחות עצומים גררה אותי במובן החיובי של המושג לתוך האתגר הזה. מבחינתה, זאת הייתה נשמה שבאה לעולם, הקב״ה החליט להוריד אותה אלינו, ומי אנחנו שנקבע אחרת?

זה לא היה קל, אבל זה פרק בחיים שנתן לנו כל כך הרבה באמונה ובביטחון בה׳. כשרננה חיה נפטרה, כתבנו ספר תורה לעילוי נשמתה. כשאני אומר כתבנו – זה כל עם ישראל. מפוליטיקאים ממרצ ועד רבנים בכירים מבני ברק. כולם היו שותפים. הכנסנו את הספר תורה בבית כנסת בקרית משה בירושלים. ברוך ה׳ עד היום קוראים בו ואנחנו מרגישים שעם ישראל נתן לנו את הזכות הזאת והיה שותף איתנו בכך.

תמרי עוזרת מאז לזוגות שמתמודדים עם מצבים דומים ואני מאד גאה בה על כך.

• אתה מסקר, מתוקף תפקידך,  הרבה גם את העולם הפוליטי החרדי. איזה פוליטיקאי חרדי אתה הכי מחבב?

מקווה שלא יחשדו בו כעת שהוא מקור שלי. יודע מה? גם ככה הוא לא מספק סיפורים אף פעם, אבל נאמר את האמת: אני מאד אוהב את משה ארבל מש״ס. איש ציבור חרדי שגאה מאד בחרדיות שלו. אומר תמיד את האמת, משמיע אותה בקול ובגאווה, גם אם היא לא תמיד נוחה ובעיקר עוזר ומסייע לכולם, לא משנה מי, חרדי, דתי או חילוני, אשכנזי או ספרדי. איש ציבור אמיתי. מעבר לכך, הוא גם פוליטיקאי, וזה לא פחות חשוב.

• אנחנו נסיים, כמו עם כל המרואיינים, בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

מניסיונך, זה עובר? או שאמשיך לרדוף אחרי סקופים גם בגיל 50 או 60?

• יש לי חשד כבד שאתה נגוע בחיידק ששמו עיתונות. וזו, ברוב המקרים, מחלה חשוכת מרפא…