כל שנה זה חוזר על עצמו. כמעט באותה השעה, לפעמים גם באותו המקום. כל מה שצריך זה קצת חמץ, רב וגוי. אהה, וגם מטפחת.
אז אם זה כל-כך פשוט, למה זה כל-כך מסובך?
השנה החלטתי לרדת לעומקן של פירורים. לא לטאטא אותם מתחת לשולחן – הם עדיין חמץ. השנה לא אלך לרב “כי כולם הולכים”, לא אתחב לתוך ידו שטר “כי לא נעים”‘ וגם לא אגביה מטפחת רק “כי זה מה שהרב אמר”.
שלום וברכה לרב הראשי לשעבר ורבה של תל-אביב-יפו בהווה, הגאון רבי ישראל מאיר לאו.
“שלום גם לך ידידי” – פותח הרב בנועם ובמתינות, כאילו לא ערב פסח היום ועל כתפיו טונות של חמץ למכור.
רק רציתי להבין את עניין מכירת החמץ – התנצלתי.
“אסביר לך” – ענה הרב במתק שפתיים – “תיקח דף ועט ותרשום”.
הדף אצלי. העט גם.
“היסוד לכל הנושא של מכירת החמץ מצוי בפסוק “לא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך” (הדגשים הם לבקשת הרב – י.א). מכאן דרשו חכמים: לך! – שלך אי אתה רואה, אבל את של אחרים אתה רואה. במילים אחרות, האיסור של “בל ייראה ובל יימצא” במשך שבעת ימי החג, חל רק אם החמץ הוא של היהודי, אבל אם החמץ שייך לנכרי לא עוברים עליו באיסור “בל ייראה ובל יימצא”.
על יסוד דרשה זו נמצא היתר להמשך קיומו של החמץ, בתנאי שהוא בבעלות גוי למשך ימי החג. אחרת הוא נכנס לגדר “חמץ שעבר עליו הפסח” – שאסור אפילו בהנאה.
היתר זה מתאים לבעלי מפעלים וחברות שעיקר מחייתם תלוי בחמץ. כגון, אסם, בייגל את בייגל, מפעלי ויסקי ועוד (הדוגמאות במקור – י.א). בחברות גדולות כמו אלו, שעיסוקם במשך השנה הוא חמץ, אם יצטרכו לבער הכול לפני הפסח הם יפשטו את הרגל. לכן התירו להם למכור במכירה מוחלטת לנכרי ויוכלו להמשיך לייצר ולמכור חמץ זה לאחר הפסח”.
ומה עם אנשים פרטיים המגיעים אל הרב למכירת חמץ? – התעניינתי, תוך שאני מפסיק את הרב משטף דיבורו הקולח.
“לגביהם, אכן המכירה בעייתית מבחינת ההלכה. הרי מי שיש לו מעט חמץ עדיף שיאכל אותו או יבער לפני הפסח. אל לו לאדם כזה להתבסס על היתר מכירת החמץ שנועד בעיקר עבור מי שעיקר מחייתם תלוי בו.
רק מה? -על זה נאמר: “ישראל שנהגו בדבר – מנהג ישראל דין הוא”. על כן, סומכים על דעת המקילים שאפשר לכל אחד למכור חמצו לנכרי, בתנאי שהמכירה נעשית כהלכה.”
ואיך זה נעשה אצל הרב?
“הרב עורך שטר הרשאה, בו נכתב כי כל המקומות והרשויות בהם נמצא חמץ של יהודי יהיו מושכרים לגוי. כלומר, את החמץ עצמו הגוי קונה, אבל את המקום בו החמץ נמצא – חדר, ארון, מרפסת, מחסן וגם הכלים שאולי דבוק בהם חמץ – הגוי שוכר.
הגוי משלם דמי שכירות בתוספת דמי קדימה. המחיר נקבע מראש על פי שמאים מיוחדים על-מנת שהמכירה תהיה ריאלית”.
עד כמה באמת צריך לפרט לרב, ואחר כך לגוי, את מיקומו של החמץ?
“הפירוט צריך להיות מדויק. כדי שהנכרי יזכה בחמץ ממש מבחינת השטח, חייבים לספר לו את הכתובות והמיקומים המדויקים בהם החמץ נמצא במהלך החג. זהו השטר מכר שעושים אצל הרב וכל אחד חותם עליו – שם מפורט שווי החמץ ומיקומו”.
אי אפשר לעשות קניין חליפין עם אייפון
לאחר שהחכמתי בשיחה עם הרב לאו, יצאתי אל בית דינו של הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן בבני ברק, על מנת לחוות באופן פיזי את מה שהשכלתי מרבה של ת”א-יפו.
כמות האנשים שהצטופפו בחדר, העידה כי הולכת להיסגר כאן אחת העסקאות הגדולות ביום זה. צלמים חובשי כיפות ועטורי פאות ,לצד צלמים חובשי בלוריות ועטורי עגילים – כולם באו לתעד את הרגע החד-שנתי.
הגוי אמור להגיע בדקות הקרובות, ובינתיים מכין הרב את ההכנות האחרונות למכירה. מספר אברכים יושבים מסביב לשולחן כשלידם שלושה סוגים של טלפונים נייחים ועוד חמישה ניידים. בזה אחר זה מצלצלים הטלפונים והאברכים עונים לשאלות נשים צדקניות בהלכות הפסח.
“הגוי בא, הגוי בא” – קרא בחדווה ילד מסולסל פאות. הוא מהבוקר כאן, ממתין בציפייה לראות איך הגוי קונה את הביסלי והביסקוויטים שלא הספיק לבער אל תוך בטנו. הגוי, שקרחתו ומשקפי השמש שלו מעידים כי הוא לא גוי “רגיל”, אלא קצת יותר “משופשף”, נכנס לחדר ופנה אל מקומו, תוך שהוא קורא “שולם עליכם” בחיקוי אידישאי עילג.
הרב מסמן לכולם להיות בשקט. “עכשיו אסביר לך” – פונה הרב אל הגוי – “מה בעצם אנחנו עושים כאן”.
למרות שהוא גוי קבוע מידי שנה, משהו כמו “גוי של חמץ”, חוזר הרב על הסבריו כל שנה מחדש. כנראה מאמין הרב שהגוי לא נבחן בהצלחה במבחני “דרשו” על הלכות שטרות ומכירת חמץ ולכן יש צורך לבאר לו זאת שוב.
“אלו הטפסים שהאנשים רשמו בהם כי הם ממנים אותי לשליח למכור להם את החמץ”, מצביע הרב על שלושה קרטונים עמוסי ניירות. מהר מאוד תופס ההסבר תאוצה, כשהרב מסביר ברצף על הקניינים ומהותם. הרב מדבר והגוי מהנהן בראשו לאות כי מבין הוא את קניין חליפין על בוריו. הרב עובר מקניין חצר לקניין כסף כשהגוי בעקבותיו, לא מפספס אף מילה.
נראה כי הסוגיה ברורה לגוי על מסקנותיה, סברותיה והשלכותיה ההלכתיות. “אפילו הגויים היום הם למדנים”, הרהרתי בקנאת סופרים.
כשהרב מבקש מהגוי חפץ עבור קניין חליפין הוא מוציא מכיסו את מכשיר האייפון שלו ומוסר לרב. הרב מביט במכשיר ואינו נוגע בו.
“זה לא חפץ טוב” – מסביר הרב לגוי התמהה – “אצלנו, אסור להשתמש בדבר הזה. הוא פסול”.
הגוי, כמקודם, מהנהן בראשו, אך ניכר היה עליו כי זה כבר יותר מידי עבורו. הוא לא ממש הבין את הבעיה.
“זה הורס את חינוך ילדינו” – המשיך הרב בניסיון נוסף – “המכשיר הזה בעצמו חמץ גמור ואי אפשר לעשות בו קניין”. הגוי, שכבר החל לחשוש לגורל המכשיר, החזיר אותו לכיסו ובמקומו הסיר את משקפי השמש שעליו ונתנם לרב.
“עכשיו תיתן לי דמי קדימה בתוספת צ’ק פתוח לעירבון כי תשלם את כל הכסף על קנייתך את החמץ” – מבקש הרב. הגוי שולף מכיסו את פנקס הצ’קים, ובלא שום ויכוח או משא ומתן, רושם לרב את הצ’ק הדרוש.
כאן מבהיר הרב לגוי כי המכירה כבר נעשתה וכי היא לא תלויה בקבלת התשלום. כלומר, למרות שהגוי עדיין לא שילם את כל הכסף תמורת החמץ שקיבל, עדיין המכירה הושלמה ואין אחד מישראל שיעבור על איסור “בל ייראה ובל יימצא”. חשוב להדגיש כי המכירה נעשית באמצעות קניינים הלכתיים וחוקיים כאחד.
“יש חמץ שהוא ממש פעוט ולא נחשב” – מחייך הרב – “כל החמץ הדבוק לכלים, שבדרך כלל הוא לא ניכר ולא רואים אותו, אותו תיקח לך במתנה. עליו אנחנו לא דורשים כסף”.
הגוי מכחכח בהנאה לאות כי מבסוט הוא מהריווח הנקי שעשה מהלכלוך הדבוק בכלים.
חיכיתי שהטקס יסתיים, בשביל לשאול את הרב מה אעשה אם אצטרך בפסח להוציא דבר-מה מאחד המקומות שזה עתה נמכרו לגוי, אבל אז נשמע קולו של הרב:
“מי שרוצה להוציא מהחדר או מהארון שמכורים לך” – ממשיך הרב בשיחה עם הגוי – “כל דבר שאינו חמץ בפסח, אנחנו מבקשים ממך רשות להתיר לו לעשות זאת”.
קיבלתי תשובה בלי לשאול את השאלה.
הגוי נותן אישור להשתמש במה שהוא קנה
והרב ממשיך: “גם תרופות – מי שחלילה יהיה זקוק לתרופה שהיא חמץ הרי שיוכל הוא להשתמש בה, ואנחנו נשלם לך עליה במיטב כספנו. בנוסף, מי שימצא בביתו חמץ שצריך לשרפו בפסח, גם עליו נשלם לך” – סיים הרב.
“נתקזז כבר” – החרה אחריו הגוי בהבנה.
הרב ממשיך להסביר לגוי כי למרות שהוא מוכר לו עתה את החמץ שלו ושל שולחיו – אין זו עסקת חבילה וכל אחד אחראי לפשלה של עצמו. כלומר, אם מסיבה מסוימת ישנה תקלה במכירה של אחד מהאנשים אין זה פוסל את המכירה של כולם.
הטקס הסתיים. הצלמים עלו על כיסאות במאמץ לצלם את מסירת הטפסים מהרב אל הגוי.
“נו…” חייך הרב בחיבה, “יש לך מניות עכשיו באחת החברות הגדולות במשק”.
הסתקרנתי. ניגשתי אל אחד מקרובי הרב שנראה היה לי כי הוא “מייבין” ושאלתיו לפשר המשפט האחרון שהוציא הרב מפיו.
“מה, אתה לא יודע?”- הביט בי בעיניים פתוחות לרווחה – “הרב שליח של חברת אל-על למכור את החמץ שלהם” – הסביר לי הלה בטוב ליבו תוך שהוא מסדר את אוזניית הבלוטוס התקועה באוזנו.
אני מקווה שהגוי – שזה עתה שמעתיו אומר לנוכחים בחדר במבטא עמוק “סאלאם עליכום” – לא לקח את המשפט האחרון של הרב ברצינות.