שמואל חיים פפנהיים נפרד ממחותנו הרה”ח ר’ מתתיהו קרישבסקי ז”ל

אבל גדול בהליכתו לעולמו של מחותני, הרה”ח ר’ מתתיהו יחיאל ב”ר ישעי’ קרישבסקי ז”ל, אביו של חתני הגדול החסיד ר’ לייזר, חמיה של בתי פערי, וסבא של נכדיי אברהמי, דיני, דבוירי, בלומי, מנחם ונעמי שיחיו.

מאז הכרתי את המושג מתתיהו קרישבסקי, זה היה כרוך בסבל וייסורים, מחלת לב נדירה שסבל מצעירותו. כילד ובחור צעיר, עקבנו אחרי הבחור השמח, ה’הארציגע נשמה’ שהיה הכי קרוב לרבי. התהלכו סיפורים ואגדות על פעולות רוחניות, סגולות הרואיים ומופתים של ממש מהרבי כלפיו, לצד מעשי גבורה והתקדשות פנימית של מתתיהו, השורד האגדתי מול כל הסטטיסטיקה, מול כל נבואות הרופאים. זה מתתיהו, שזיקק את גופו הטהור במשך יובל שנות יסורים, אשפוזים, ניתוחים, טיפולים, בתי חולים בארץ ובחו”ל, ותמיד נשאר מתתיהו האופטימי, השליו, השמח, המאיר פנים, העוזר והמדובב של אטומי החיים.

הקב”ה זיכה אותו באשת חיל עטרת בעלה, המחותנת שלי, נעמי ע”ה לבית פעטקין, אישה גדולה ויראת ה’, מחנכת בעלת השראה, אישה של חינוך וחסד, אימא של בית ותלמידות ומדריכת הורים.

הם הקימו בית לתפארת – 13 ילדים, כולם מוכשרים, מלומדים, יראי ה’, משכילים וחסידים שגם בנו בתים מפוארים והצעיר דובער, הנושא את שם הסבא החסיד בעל התעלומה ר’ בערל פעטקין זצ”ל.

זכיתי שבתי הגדולה השתדכה עם בנו הגדול, שהוא ורעייתו המחנכת נעמי ע”ה היו בית לבתי הגדולה פערי, שהיו סבא וסבתא לנכדי היקרים, וכך זכיתי להיות קרוב ומקורב למגדלור המאיר הזה, והיה גם עבורי ליועץ ולתומך שנהנה ממנו בעצה ותושיה.

מתתיהו  לא נח ולא שקט על שמריו, תמיד היה בעל יוזמה, בעל חשיבה ייחודית, עושה ומעשה, במגבלות חייו הסוערים הספיק להיות בעל מעוף לרעיונות ופרויקטים אדירים. בתוך החסידות והקהילה, ניסה להוביל מהלכים הרואיים שלא תמיד צלחו, הכל מתוך נאמנות לדרך ולאמונה היוקדת הבוערת בקרבו.

הרחבת המעגלים הייתה נר לדרכו. הוא היה מראשוני המתיישבים ומחזקי הישוב החסידי-ירושלמי בבית שמש; בהמשך תכנן לעבור לגור עם התייסדות הקהילה בטבריה. באופן אישי לא יכל לעשות זאת, אך זכה ותקע שם בית לאחד מילדיו; הוא עצמו, בשנים האחרונות, משבנה את ביתו מחדש עם רעייתו היקרה שתחי’, העביר את ביתו לרמת בית שמש ד’ ושימש כדמות מחנך ומנהיג בקהילה שהייתה רק בתחילת בנייתה וביסוסה.

מחותני מתתיהו היה מבוני ומייסדי קהילת ‘תולדות אהרן’ ברמת בית שמש ד’, ושימש כמגדלור לאברכים הצעירים שתקעו יתד במקום, רחוק מבית ההורים ומחצר החסידות, היה להם אב רוחני, כתובת לעצה ותושיה, הדרכה לבנין האישי והביתי.

אשפוזים בבתי חולים, חוזר ושוב, היו חלק מתבנית חייו, אבל זה נגמר לפני שבוע. דימום מסיבי בגולגולת, דילול דם בגלל בעיות לבביות, חוסר אונים, איבוד הכרה, בין שמים וארץ, כל המשפחה מסביבו בבית החולים – סיפור חוזר לטרגדיה, לחוויה הטראגית של לפני שלוש שנים, עם פטירת רעייתו נעמי היקרה ע”ה.

קשה עלי פרידתך ר’ מתתיהו היקר. יחסרו לי נוכחותך בחיים, במשפחה, בשמחות.

לפני חודשיים חגגנו יחד במירון את החאלאקע של נכדנו מנחם. לעולם לא אשכח את הפרטים הקטנים: נסיעת לילה למירון עבור חאלאקע של נכד עם כל שמונת הבגדים, כולל גרביים לבנות, כאילו לא פחות ממכניס לחופה את בנו יחידו; התגלחת הכפולה, התגלחת השלווה והרגועה של הסבא, משהו שאפילו ילד בן 3 מתאהב בזה, וההשלמה וההפנמה למשהו אחר תוך כדי; ההליכה בגשם הסוחף והקור אימים להביא כוס תה עבורי ועבור אשתי, ועוד כל מיני פיצ’יפקעס, חסרי ענין, בעלי משמעות ותובנה עמוקים ביותר.

כמה התכוננת לבר-מצוה של נכדנו היקר אברהם ישראל, שביום ראשון מתחיל להניח תפילין חודשיים לפני הבר-מצוה. כמה חיכינו לזה, ועתה – אתה תשקיף עלינו ממרומים, לא איתנו בחיים.

הכאב גדול ביותר, הטרגדיה בלתי נתפסת. משפחה יפה, שלווה ותמה, שבנתה לה קן בביטחון ואמונה יוקדת, ותוך שלוש שנים שבר על שבר הושברנו, האבא והאימא הלכו למנוחות. זה בלתי נתפס, זה לא טבעי ולא הגיוני. אוי טאטע, למה? עד מתי?!…

יהא זכרו ברוך.