גם אם הרפורמה תעבור, דיקטטורת התקשורת והשמאל ניצחו את הרוב

1.

מכיוון שהכתיבה על כל מה שמתרחש כאן לאחרונה סוחפת אותי, ובשבועות האחרונים אני צריך אפילו לוותר על כמה פסקאות מחוסר מקום – הפעם אני לא לוקח סיכונים, ומתחיל דבר ראשון במה שהכי חשוב לי להגיד השבוע. אחר כך נראה כמה מקום יישאר לענייני הרפורמה. בסדר?

ובכן, היום, יום חמישי, מאות אלפי לומדי הדף היומי ברחבי העולם היהודי יסיימו בשעה טובה ומוצלחת את מסכת נזיר. ברכות חמות לכולם.

אבל רגע, זה לא הדבר שהכי חשוב לי להגיד. הדבר הכי חשוב הוא שמחר, ביום שישי, יחלו מאות אלפים את לימוד מסכת סוטה בדף היומי. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש, ההתחלות האלה. המחשבה שיש אנשים שחייהם עומדים להשתנות השבוע ואולי הם אפילו לא יודעים את זה.

ואני אסביר: יש כאלה שקוראים את השורות האלה עכשיו והם בכלל לא בקטע, כלומר לא היו בקטע עד היום, והם גם בטוחים שלעולם לא יהיו. כל אחד בגלל הסיבה ההיסטורית שלו: כי לא היה לו כיף בישיבה. כי הכריחו אותו ללמוד בבית הספר. כי הוא חווה תחושת כישלון סביב הלימוד (הייתי כותב “כי הכלב אכל לו את הגמרא” אבל לא, אני ממש לא רוצה להישמע כמי שמזלזל חלילה באלו שקשה להם ללמוד גמרא. אחיי אתם!). אבל אולי פתאום משהו בלב יתעורר, ייפתח, אחרי שנים, והם יחליטו לנסות. הם ייקחו מחר, ביום שישי, גמרא וילמדו את הדף הראשון של מסכת סוטה. רק דף אחד. זה הכול. ואולי הפעם זה כן יהיה להם נחמד.

למה שזה יהיה להם פתאום נחמד? קודם כול, כי עברו כמה שנים. הם הרי השתנו והתבגרו בזמן שחלף מאז הישיבה. בהרבה מקרים הם עצמם הפכו להורים לילדים שלומדים גמרא. וזה כבר מחייב.

וחוץ מזה, הגמרות השתנו. מהקצה אל הקצה. לא דברי האמוראים כמובן, אבל כן הניקוד, העימוד, העיצוב. אלה כבר לא הגמרות הישנות האלה עם הפונט הקטן והמבאס (ויסלחו לי האלמנה והאחים ראם). יש את שוטנשטיין, ויש את עוז והדר, ויש את שטיינזלץ כמובן. ואת פורטל הדף היומי עם שיעורים באין־ספור שפות וסגנונות.

וחוץ מזה, המסכת הספציפית הזאת שמתחילה ביום שישי היא גם קלה יותר (יש בה הרבה אגדתות מרתקות) וגם קצרה יותר: כולה 48 דפים. מתחילים בסוף השבוע הזה ומסיימים בכ”ו באייר. הזדמנות מצוינת להצטרף למועדון הזהב העולמי הזה. חוץ מעצם קיום מצוות תלמוד תורה, חוץ מהרחבת הדעת, חוץ מכל ההשפעות הסגוליות של הלימוד, הדף היומי ייתן לכם אי של שפיות בסערות החיים.

הו, והנה אנחנו עוברים באלגנטיות לנושא הרפורמה המשפטית: אתם יודעים כמה מנחם היה לקום ביום שני בבוקר ולדעת שלא משנה מה נתניהו יאמר בהודעה המיוחדת שלו, ולא משנה כמה הוא הולך להתקפל, ולא משנה כמה האלימות והכוחנות והסרבנות והשקר והכסף ינצחו – הדף היומי ימשיך היום. וגם מחר.

יכול להיות שנתניהו יודיע שהוא מפטר את יריב לוין. יכול להיות שהוא יודיע שהוא ממנה תחתיו את גלי בהרב־מיארה. והדף היומי ימשיך בשלו. את המתווה הזה גם מאות טייסי קרב לא יוכלו לעצור.

2.

ביום שני בערב מלאו הרחובות הסמוכים לביתנו שבשכונת נחלאות בירושלים בהמון אנשים נושאי דגלי ישראל, שהלכו בצעדים נמרצים מאוד עם אש בעיניים להפגנה. לאיזו הפגנה? אז זהו, שבמבט מרחוק, כולם נראו די אותו דבר, לא היה ברור מי כאן בדרך להפגין עם הדגל נגד הרפורמה ומי בדרך להפגין עם הדגל בעדה. בטח אחרי שהשמש שקעה והיה קשה להבחין בין תכלת לשחור.

אבל יש כמובן הבדל דרמטי בין שתי קבוצות המפגינים: קבוצה אחת מפגינה כבר כמה חודשים, חוסמת כבישים, משתקת את המדינה, צועקת, משתוללת, מאיימת, משמיצה את מדינת ישראל בעולם, פוגעת בכלכלה, מעודדת סרבנות, מסיתה, מוסתת – ובסופו של דבר מנצחת. ראש הממשלה שנבחר על ידי הרוב התקפל מולה.

והקבוצה השנייה, שהיא הרוב במדינה, מתעוררת בימים אלה ויוצאת להפגין, וזה בהחלט מרגש, ומגבש, ומחזק, אבל האם הפגנת הענק הזאת ממש תשנה את המציאות? כדי לא לפגוע בהתרוממות הרוח שאחזה בגוש אחרי ההפגנה רק אומר: ימים יגידו.

3.

לא, אתה לא מבין את המהלכים, אמרו לי השבוע. אתה לא קורא נכון את המפה. ביבי גאון. הימין טיפש. הייתה פה התנהלות לא נכונה של שרי הימין, אבל נתניהו מבין שהעצירה של הרפורמה עכשיו מגדילה את הסיכויים שלה לעבור. לא יודע מה להגיד לכם. גם אם זה נכון (ולהערכתי זה לא נכון), קרה פה דבר שהוא במובן מסוים חמור יותר מסכנת הדיקטטורה של בית המשפט העליון: הדיקטטורה של התקשורת.

נקבע פה תקדים מסוכן ביותר: ממשלה נבחרת מקדמת חקיקה שבשמה ולמענה היא נבחרה, הכול מתנהל כחוק בכנסת ובוועדות, אפילו בג”ץ לא מתערב (בינתיים), ואז מגיע מיעוט – מיעוט גדול, אבל מיעוט – ופשוט עוצר את העניין.

ואיך זה קורה? רק בזכות קמפיין מטורף, בעלות שמוערכת במאות מיליונים, שלא נראה כמותו מעולם במדינת ישראל, ובזכות התגייסות בחינם של כמעט כל כלי התקשורת והעיתונאים בארץ. ומדהים איך זה עבד. הם הצליחו להכניס מאות אלפים לחרדה אמיתית.

אתם יודעים, במשך שנים, עוד כילד שקורא ספרונים עם ציורים מפחידים של הגולם מפראג, לא הבנתי איך עלילות הדם קנו שביתה במוחם של צ’כים נאורים. אתם באמת מאמינים שהיהודים מחפשים דם של ילדים נוצרים לאפות בו מצות לפסח? נו באמת, אתם אינטליגנטים, תקראו קצת על היהדות וערכיה. העלילה הזאת הרי מגוחכת. זה ממש – איך לומר – עלילת דם…

בימים האחרונים הבנתי. הבנתי איך אנשים משכילים אוכלים הכול. גם עלילות מופרכות בעליל. מסיפורו של הנס, הילד הנוצרי המתוק שנרצח בעיירה בערב פסח, ועד סיפורה של שפחה.

4.

יש לי בראש שתי מילים שמסכמות את מה שקרה כאן השבוע: קץ הדמוקרטיה. לפני שבוע, כשהנשיא הרצוג דיבר על “לעצור את החקיקה כדי למנוע מלחמת אחים”, תקפתי אותו בחריפות. מה אתה נותן מתנה לחוסמי הכבישים ולמסיתים? למה מגיע כל הטוב הזה לאולמרט ולחלוץ, לחולדאי ולשקמה ברסלר? איך אתה נותן לאיומים ולהפחדות להשפיע על שיקול דעתך? אין מלחמת אחים ולא תהיה. יש רק מחאה קיצונית והרבה רעש.

אז מה אני אגיד עכשיו, כשנתניהו עצמו נכנע לאותו קמפיין, ומשתמש במשל של שלמה המלך ושתי האימהות כתירוץ להתקפלות מול המיעוט הכוחני והאלים? אדוני, ראש הממשלה, אל תספר לנו עכשיו סיפורים על שלמה המלך. עכשיו אתה המלך. ולצערנו הפכת השבוע למלך חלש ולחיץ בכל סוגיה שתרצה לקדם מעתה ועד עולם.

האליטה והתקשורת שלה הפנימו היטב את המסר: אפשר לבטל כל החלטה שלך עם קצת, או הרבה, רעש. הכול שפיט. הכול בטיל.

5.

ושיהיה ברור: הדיבורים האלה על סרבנות רק יתחזקו. כבר עכשיו הטייסים שחזרו להתאמן אחרי ההתקפלות של נתניהו הודיעו שמדובר ב”חזרה על תנאי”. זה לא דימוי שלי. זה ציטוט מההודעה שלהם השבוע. אלה היו המילים שלהם: “חזרה על תנאי”. הם למעשה הגדירו בזאת, באופן הכי מדויק, את כל הנאמנות שלהם לצבא ההגנה לישראל ולמדינת ישראל. נאמנות על תנאי.

הרוב יחליט כאן על עוד משהו שלא לפי תפיסת עולמם? הם ישובו לסרב. ואז, נראה מי יגן עליכם, אזרחי ישראל, מפני האויב. ראו הוזהרתם. מדהים.

אז מובן שצריך לתת לאופוזיציה לבטא את הסתייגויותיה בוועדת החוקה, לדון בהסתיגויות האלה ולקיים כחוק את כל ההצבעות בכנסת. אנחנו מדינה דמוקרטית. אבל לעצור את המהלך הכה חשוב ודחוף הזה? למה? האם גם בית המשפט העליון ישהה בינתיים את פסיקותיו המסוכנות שפוגעות בארץ ישראל, בעם ישראל, בתורת ישראל ובביטחון ישראל?

אחת האמירות המפורסמות של רבי נחמן מברסלב היא “משיח יכבוש את כל העולם בלי ירייה אחת”. איך הוא יעשה את זה? רק בכוח התפילה. זה הנשק שלו. טוב, זאת תורה שלמה ועמוקה.

בימים אלה השמאל כבש את מדינת ישראל בלי ירייה אחת. וכמובן, בלי לנצח בבחירות. רק עם הפגנות והפחדות ודיבורים על מלחמת אחים וסרבנות. זה מה שגרם לנתניהו להתקפל. אלפים יצאו לרחובות והדליקו מדורות באיילון אחרי פיטורי גלנט. וגם הודיעו שסוגרים את זארה. אמאל’ה. חייבים לעצור.

6.

לאחד הגיבורים המרכזיים של התקופה ההיסטורית שאנחנו חיים בה אין שם. כלומר יש, אבל נכון לכתיבת השורות האלו אנחנו לא יודעים אותו. הוא לא מסר אותו במהלך השיחה עם אראל סג”ל ברדיו. רק את מספרו האישי: 6079655.

הקטע הזה רץ, שותף ועלה בכל מקום. מאות אלפי מאזינים הקשיבו לשיחה עם אותו טכנאי מטוסים שאמר שיסרב פקודה כי לא סופרים אותו. “אני קורא לי ולכל החברים שלי, דרג א’, דרג ב’, תפסיקו לעשות דברים בשביל הטייסים. אנחנו נראה להם שהכוח הוא לא אצלם, הכוח הוא אצל מי שמחבר את המצבר. ואני אומר לך: 95 אחוז מהטכנאים, מהפועלים השחורים ששמים גריז על המטוס שיוכל להמריא, שממלאים לו אוויר, אנחנו נפסיק לשרת”, זעק הטכנאי מבסיס פלמחים.

מה לא נאמר על השיחה הבאמת מכוננת הזאת, שנגעה בנקודות העומק של המחלוקת הפוליטית והעדתית? לא עם כל מה שנאמר עליה אני מסכים, בטח שלא עם כל מה שנאמר בה. אבל יש שתי נקודות שנדמה לי שלא מספיק שמו לב אליהן, וחבל. לי באופן אישי הן נתנו לא מעט נחמה ותקווה בימים מדכדכים אלה.

7.

הנקודה הראשונה קשורה לא במרואיין, אלא במראיין. כלומר בתקשורת הימין. אותו איש חיל האוויר מודיע, כבר במשפט הראשון של השיחה, שהוא הולך לסרב פקודה. “אני ביום ראשון לא מגיע. תשלחו לי שוטרים צבאיים לבית. אני לא עושה מילואים במדינה שלא מכבדת את הפתק שלי”, הוא מכריז.

ואיך מגיב איש התקשורת הימני לדברים? בשלב הראשון אראל סג”ל מתחיל לדמוע, ובשלב השני הוא מנסה לשכנע את המרואיין לחזור בו מהסרבנות. “נשמה שלי, נשמה שלי… אני שומע אותך, אמיתי, ויש לי דמעות בעיניים”, הוא אומר בקול סדוק, “לאן הגענו? אבל אני מבקש ממך, ואני יודע שזה קשה, לחזור בך. בוא לא נהיה כמוהם”.

והוא חוזר לזה שוב בסוף השיחה. ממש מתחנן בפניו שלא יסרב פקודה. “אתה הכאבת לי מאוד. אני שולח לך הרבה חיבוק, אבל אנחנו לא נסרב”, הוא נשנק, “יש לנו מדינת יהודים אחת”.

כי לאראל סג”ל, אחד הבוטים שבאנשי התקשורת של הימין, גם אחרי השבוע הקשה הזה, יש אחריות, ויש פטריוטיות, ויש אהבת ישראל, ויש אלוקים. דמיינו את רביב־דם־לא־מטאפורי דרוקר מנהל את השיחה הזאת עם סרבן משמאל. הוא היה רוקד באולפן. רק אין יראת אלוקים והסיתוני.

8.

והנקודה השנייה היא בעיניי ליבת העניין. לב ההבדל בין שתי הקבוצות עם הדגלים שמרחוק נראות אותו דבר. היא נאמרה על הדרך, כאילו כדבר מובן מאליו, וזה מה שכל כך מרגש בה. האמונה הפשוטה והטבעית שבה חי אותו איש צוות טכני.

“אנחנו לא בוכים על זה שאנחנו עניים ודופקים אותנו והורסים לנו ומסלילים אותנו ודואגים שנהיה מכונאים ונהיה רק אינסטלטורים”, הוא אמר. “אנחנו לא בוכים. אנחנו אומרים כל יום תודה רבה לאלוקים שיש לנו מקום להתעורר בו, ללכת לכותל מדי פעם, לשים את היד ולהגיד: ‘יא, אלוקים, איפה סבתא שלי הייתה זרוקה במרוקו או בתוניס או בלוב או בפולין ולא היה לה לאיפה ללכת להגיד שמע ישראל. לנו יש איפה ללכת להגיד שמע ישראל!'”

אז מה היה לנו פה בשלושת החודשים האחרונים?

מצד אחד אבי הדיקטטורה המשפטית, אהרן ברק, זה שלא יודע להשלים את “שמע ישראל”, ומצליח עדיין להשליט את תפיסת עולמו הקיצונית על מדינת ישראל. ומהצד השני מספר אישי 6079655, המכונאי בלי הפנים ובלי השם המלא, שבשוכבו ובקומו, ובלכתו בדרך לתדלק את המטוס, חושב “שמע ישראל”. האיש שלא סופרים את הקול שלו, אבל זה לא גורם לו לרגע להפסיק להיות אסיר תודה על הזכות לחיות פה במדינת ישראל, להניח את היד המגורזת שלו על אבני הכותל – ולהתחבר לתפילות ולחלומות של הדורות הקודמים.