איך הכסף הגדול של המיליארדרים שולט על הפוליטיקה האמריקנית

האחים המיליארדרים האמריקאים צ’רלס ודיוויד קוך, שמתבטאים בבוטות על מספר רב של סוגיות רפובליקאיות, החלו לאחרונה לדון במשהו שונה: עכשיו הם מדברים על עצמם. ענקית האנרגיה קוך אינדסטריז, הפועלת מקנזס, מפרסמת מודעות שנועדו להגן על תדמיתה התאגידית שנפגעה ממאמציהם של הדמוקרטים – בייחוד מנהיג הדמוקרטים בסנאט, הארי ריד – להכתים את שמה של משפחת קוך.

בינתיים החלו הרפובליקאים, אם כי באיחור, להפנות את תשומת לב הציבור לרשת התומכים העשירים של המפלגה הדמוקרטית. תומכים אלה קשורים לארגון תורמים בשם ‘ברית הדמוקרטיה’ (Democracy Alliance). לפעמים נראית זירת הפוליטיקה האמריקאית כזירת התגוששות בין אוליגרכים.

איש מדעי המדינה דארל ווסט ממכון ברוקינגס כתב ספר חדש שבו הוא טוען כי זהו בדיוק טיבה האמיתי של הפוליטיקה האמריקאית. בספר, “מיליארדרים: הגיגים על המעמד הגבוה” (Billionaires: Reflections on the Upper Crust), כותב ווסט כי הסופר-עשירים מעצבים את הפוליטיקה האמריקאית יותר משאנחנו נוהגים להאמין (למרות שלעתים הוא מניח, באופן שגוי, כי ברירת המחדל היא שהרפובליקאים הם מפלגת המיוחסים והדמוקרטים הם מפלגתם של המתנגדים למצב זה). ווסט טוען כי תורמים שמאלנים כגון מנהל קרן הגידור טום סטייר (שתורם בסבב הבחירות הנוכחי לסוגיות סביבתיות בכמה מדינות) ואיש הפיננסים ג’ורג’ סורוס “מחקים” את גישתה של משפחת קוך.

492 מיליארדרים חיים בארה”ב, והם שולטים על 2 טריליון דולר. ווסט דירג את 19 המיליארדרים בעלי ההשפעה הפוליטית הגדולה ביותר על סמך הוצאות על קמפיינים, אקטיביזם באמצעות קרנות ומלכ”רים, החזקת משרדים ציבוריים, בעלות על אמצעי מדיה והשפעה מאחורי הקלעים. האחים קוך ניצבים במקום הראשון בדירוג, אליס וולטון סוגרת אותו.

כמעט כל מי שמנתח את השפעתם של העשירים על הפוליטיקה מתמקד במימון מסעי בחירות, ודארל ווסט אינו יוצא מהכלל. עם זאת, ווסט מונה גם שיטות שמושכות פחות תשומת לב ושבהן משתמשים העשירים לעיצוב הפוליטיקה. אחת השיטות היא להתיידד עם סנאטורים בעלי זכויות מסוימות. ווסט מצביע כדוגמה על ביל אקמן, מנהל קרן הגידור האקטיביסט, שפתח פוזיציית שורט על חברת המזון הרבלייף, ושמקורב לסנאטור הדמוקרטי אדוארד מארקי ממסצ’וסטס. כפי שדיווח ה”ניו יורק טיימס” באביב שעבר, כתב מארקי מכתבים לרשות ני”ע של ארה”ב (SEC) ולוועדת הסחר הפדרלית, בדרישה לפתוח בחקירה רשמית נגד הרבלייף. בנקודה זו צנחה מניית החברה ב-14%.

ייתכן שהתחום שבו הכי קל למיליארדרים האמריקאים להשתמש בהשפעתם אינו הממשלה הפדרלית, אלא הממשלות המדינתיות. כתוצאה מהסטת האחריות השלטונית לוושינגטון במשך עשרות שנים, הפכו מוסדות השלטון המקומי לחלולים, וקל להציף אותם בכסף. תורמים גדולים יוצרים תנועות פוליטיות מזויפות וריקות מתוכן וגלי תמיכה ציבוריים מלאכותיים לנושאים שהם רוצים לקדם. לפעמים מניבים נושאים אלה יתרונות כלכליים.

למשל, איל ההימורים שלדון אדלסון ערך קמפיין ציבורי נגד הצעת החוק להתיר הימורים באינטרנט, שהייתה פוגעת בבתי הקזינו שלו. סטיבן רוס, הבעלים של קבוצת הפוטבול האמריקאי מיאמי דולפינס, פעל לקידום משאל עם לאישור הזרמת מאות מיליוני דולרים מכספי הציבור לשיפוץ האיצטדיון של הקבוצה שלו.

התחום שלגביו שוררת ההבנה הרבה ביותר בקרב המיליארדרים הוא הסוגיות החברתיות. בתחום זה גם נוחלים המיליארדרים את ההצלחה הרבה ביותר במאמציהם לשנות את הנוף הפוליטי: נישואים חד-מיניים, הגירה, נשק ומריחואנה. לעשירים אכפת יותר להבטיח את אפשרות הבחירה (כי הם יכולים לעשות יותר), אבל פחות אכפת להם מהסדר הציבורי (כי עבור זה הם יכולים לשלם בעצמם). בכמה מסוגיות אלה שוררת למעשה תמימות דעים בקרב העשירים.

למשל, מנהל קרן הגידור פול סינגר נחשב לתורם רפובליקאי, אבל בשנים האחרונות ניצבים הנישואים החד-מיניים בראש סדר הקדימויות שלו, והוא חולק עמדה זו עם הדמוקרטים. כשהחוק האוסר על נישואים חד-מיניים הגיע לבית המשפט העליון של ארה”ב ב-2013, התנגדו לו אפל, גוגל, ביל גייטס ממיקרוסופט, ג’ף בזוס מאמזון, וגם הבית הלבן.

רבים מהמיליארדרים מעוניינים ברגולציה של ההגירה ההמונית לארה”ב, אך מעטים מהם רוצים לשים לה קץ. התורמים העשירים ביותר באמריקה – ובראשם מייקל בלומברג – מחשיבים את הרובים לתועבה. איש הביטוח המנוח פיטר לואיס עשה רבות לקידום הלגליזציה של המריחואנה בכמה מדינות בארה”ב לאחר שהשתמש בעצמו בסם כמשכך כאבים.

כמעט כל האקטיביזם של המיליארדרים בתחומים אלה מיועד לגמול את הציבור מעמדות מסורתיות או שמרניות. לעתים קרובות מתמקדים הסופר-עשירים במפלגה הדמוקרטית. ווסט מתאר כיצד הקצה הארגון של קרל רוב, עוזרו לשעבר של הנשיא ג’ורג’ וו. בוש, “300 מיליון דולר להדחת אובמה”. רוב ניסה להשיג יעד זה באמצעות טיהור המפלגה הרפובליקאית ממועמדים שמרניים בעלי סיכויי בחירה נמוכים יותר.

אנחנו חיים בעידן שבו שולט הכסף הגדול, וזאת משתי סיבות. האחת היא האי-שוויון (שהרפובליקאים מואשמים בו קצת יותר מדי), והשנייה היא המרכוז (שנחשב ובצדק לאשמת הדמוקרטים).

מרבית הפתרונות המוצעים יצמצמו את מימון מסעי הבחירות – כלומר את השיח הפוליטי – ורק יסבכו עוד יותר את הבעיה. שתי המפלגות פשוט משרתות את העשירים בשתי דרכים שונות: הרפובליקאים הם צבא של העשירים ושל מי שמחקה את העשירים. הדמוקרטים הם צבא של העשירים ושל משרתי העשירים. מי שמחפש “מפלגה של מיליארדרים” לא ימצא מפלגה כזאת.