יום רביעי שעבר. השעה 21:00. פחות או יותר.
אני בבית. בייבי-סיטר עם הילדים. אישתי והילדה בדרך מבני-ברק, מסע קניות טרום ערב חג.
המירס מצפצף והמוקדן מכריז: רחוב עזרא 3… חוסר הכרה. אדם שהתמוטט ברחוב.
אני מעיף מבט אל בני הגדול – שמחייך ואומר: “אבא, צא. אני אשמור עד שאמא תחזור…”
מתורגל הילד. אין מה לומר.
המירס נשלף מההתקן. “4747 בדרך”.
רץ לרכב, מניע. נוסע 75 מטר. לאחר משהו כמו 40 שניות, רואה התקהלות על המדרכה, מסביב לאדון ששוכב.
“4747 מקום”, אני מדווח.
יורד מהרכב, סקירה קצרצרה, ומתחיל החייאה.
שניות ספורות לאחר מכן, שני חברים טובים שלי מצטרפים להחייאה. האיש שהתמוטט מקבל שוק חשמלי, ועוד אחד ממכשיר הדפיברילטור האוטומטי שלנו. רופא מתנדב ופראמדיק מגיעים גם – ואנחנו בסבבים ארוכים של החייאה מתקדמת. אט”ן של מד”א מגיע גם הוא. תרופות נשלפות. הדרמה עצומה. הדופק חוזר ונעלם.
הזיעה נוטפת כנחלים. מי שלא יודע מה זה עיסויים במשך 45 דקות רצופות, לא יבין באיזה מאמץ מדובר.
התקווה נמהלת בייאוש. מביטים אל המוניטור ומתפללים שהלב יחזור לעבוד.
אישתו של האיש, שצעדה איתו, יושבת ומתייפחת על כיסא מתקפל. אחד השכנים מהבניין ממול הוריד בחופזה.
כל פעם שאני מסיים סבב של עיסויי לב, אני מרים את הראש ורואה עוד ילד, עוד בן ועוד בת, מגיעים בריצה ומחבקים את האמא. מביטים בחוסר אמון באביהם המוטל על המדרכה.
לאחר כשעה, הרופא הרים ידיים. בהתייעצות קצרה עם הפראמדיקים הוא מחליט לסיים את המאמץ.
אני מתלווה אליו, כשהוא ניגש אל האישה. מרגע זה היא אלמנתו.
רגע העברת הבשורה הנוראית קשה עוד יותר משעה רצופה של החייאה.
בני המשפחה המורחבת, שהתאספה בינתיים ברחוב, מקבלים את ההודעה בבכי סוחף.
“צר לנו. עשינו כל מה שיכולנו”, אומר הרופא.
“והאמת – שעשינו יותר ממה שיכולנו”, אני מנסה להוסיף.
צוות המתנדבים מותש ומתוסכל, מתחיל לאסוף את הציוד ולנקות את הזירה. ואז מתחיל דיון מקצועי סביב השאלה: מה הגורם המשוער להתמוטטות של האיש.
מה, באמת, הגורם לסיבת המוות?
אחרי דקות מספר, אנחנו מתפזרים בדממה, כל אחד לביתו, למשפחתו, להתמודדות עם התחושות ועם התסכול.
בשיחה עם אשתי ‘נופל’ לי האסימון. הסוף הזה נגזר על האדון לפני 340 ימים בערך…
יש לנו הרגל די מגובש באזור תשרי עד כסליו שבכל מצב רע, אנחנו מיד ממלמלים: “נו שויין. לא התפללנו כמו שצריך ברוייש השונה…” (-ראש השנה).
לאחר זמן, בסביבות טבת עד ניסן, המהדרין עוד מציינים בטרגדיות לאומיות (או בשווה ערך) שהכל נגזר בראש השנה.
אבל מי זוכר בחודש אב (ובתחילת אלול) שהכל נגזר עלינו “אז….” בראש השנה שעברה.
אותי זה הבהיל. אותי זה זעזע.
נזכרתי במסיבת הודיה שזכיתי להשתתף בה, לפני כחמש שנים. רב ידוע, העוסק גם בקבלה מעשית, זימן את הצוות שטיפל בבתו הקטנה – שנפצעה קשה מאוד בתאונת דרכים. בזכות טיפול מהיר ומקצועי של מתנדבי איחוד הצלה, היא חזרה לחיים, ולאחר מספר חודשי אשפוז ושיקום, אף חזרה ללימודים ולחיים רגילים.
אבי הילדה ביקש לומר לנו דברי תודה, שזורים בדברי תורה.
וכך הוא אמר: בספרים הקדושים מתואר, שכאשר דינו של אדם נגזר עליו למיתה חס ושלום, יורד מלאך המוות ומסמן על מצחו של האדם תו שחור (צדיקי הדור אכן יכולים ‘לראות’ את הסימון על מצחו של האדם ולפעול לתיקון או לביטול הגזרה).
“גם על בתי הקטנה, סומן אותו תו שחור…”, אמר אביה כשקולו משתנק מבכי. “ואתם, מלאכים מתנדבי איחוד הצלה, הגעתם והצלתם לה את החיים”.
“ואיך אתם יכולים לפעול נגד דינו של בית דין של מעלה, ופסקו של מלאך המוות?!” שאל הרב.
וזו הייתה תשובתו: “עכשיו תבינו מתנדבים יקרים, מה המשמעות האמיתית של מגלגלין זכות על ידי זכאי… ומה הכח האדיר של אותו זכאי לבטל גזירה ופסק דין מוחלט של בית דין של מעלה”.
להתראות בשנה הבאה
כשבוע וקצת לפני יום הדין. בימים שכל מה שקורה לנו, נפסק בראש השנה שעבר, אני רוצה לאחל לכל הקוראים של הטור שלי: שנה טובה. שנת בריאות, שנה שתתברכו בכפלי כפליים מכל ברכה שרק תעלה על דעתכם.
תודה לכם על כל החיזוקים שנתתם לי לאורך החודשים האלה.
תודה לכל הקוראים שלי בחו”ל (כן. מסתבר שיש עוד כמה. ויש אפילו כמה שנעלבו שחשבתי שיש לי רק קורא אחד מארה”ב וטרחו לשלוח לי מיילים כהוכחה על כך).
תודה על ההערות, התגובות, ההארות שאתם טורחים וכותבים לי במייל ובטוקבקים.
זה הדבר היחיד שגורם לי להתיישב ולכתוב עוד טור. האהבה שאני מקבל מהקוראים.
וזה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה קוראים יש לטור הזה וכמה תגובות נשלחות.
זה מחייב אותי גם לבקש סליחה מכל מי שאולי נפגע מדברי. באופן ישיר, או בעקיפין. מי שחשב שאני מדבר או כותב נגדו, או מי שחשב שהתכוונתי אליו.
אז אני רוצה לומר באופן ברור, ובקול גבוה: לא התכוונתי לפגוע, ואם פגעתי, אני מבקש סליחה ומחילה.
הדברים שנכתבו לאורך החודשים האחרונים, נכתבו מתוך תחביב ומזווית הראיה שלי, זווית צרה ומוגבלת ליכולת ההסתכלות שלי. וכן. לפעמים זו זווית צרה.
אז ידידי, רעי ואהובי (בלשון רבים), שנכתב כולנו לאלתר לחיים טובים, בספרן של צדיקים גמורים. אמן.
זה יהיה הטור האחרון עד לאחר ראש השנה.
להשתמע.
תגובות, איחולי שנה טובה, בקשות מחילה, צ’קים וצנצנות דבש ניתן לשלוח למייל: [email protected]
ובעזרת ה’ כל הפונים ייענו.