בחודש האחרון, אולי בגלל הקרבה לראש השנה, ואולי בגלל שהכדור מתקרב לקיצו, החל העולם על כל גווניו להיחשף לראשים אחרים. לא ראשי שנה ולא ראשי בקר. ראשים ערופים של אזרחים תמימים, היו בראש כותרות העיתונים ובנבכי המדיה המתוקשרת.
אתרי חדשות חרדיים הפונים לכל המגזרים ללא הבדלי דת גזע מין וגיל, שהיו מסתפקים עד עתה בהאכלת אבוס תקשורתי דוגמת חדשות עבשות ופוליטיות במקרה הטוב, או חדשות נייעס עסיסיות המגדירות מחדש את השו”ע על ארבעת חלקיו במקרה הפחות טוב, נסחפו אף הם אחרי זרם ההמונים, והחלו מפרסמים תמונות מזוויעות ומזעזעות שגם קניבלים וותיקים נמנעים מלהביט בהם.
ולו זו בלבד, אלא שחומרה חדשה עלתה על שולחנם וסרטונים שלמים של חיות טרף מנסרות ומשספות בסכין מטבח פשוטה איש תמים וכפות, קיבלו מקום של כבוד בכותרות הראשיות. ספק רב אם נשיונל ג’יאוגרפיק היו מקבלים אישור של צנזורה מקומית על סרטון כזה אילו היה מתבצע בין אריה לגדי טועה.
אבל למי כבר אכפת. ילדים תמימים, נערים ונשים הרות, נחשפים לזוועות עולם אלו, מבלי הבנה ומבלי דעת מהו הנזק העוצמתי שראיה זו מעוללת לגופם, לא לנשמתם, לגופם. נער צעיר ועולל כבן שבע עשרה או שמונה עשרה לערך, שהחלב עוד לא התעכל בתוך מעיו וטרם הפך לגלוקוז, סיפר לי כמשיח לפי תומו כי כבר שנים הוא מחכה למשהו ‘עסיסי’ לצפייה. “אלימות אחי, אלימות” ניסה לסחוף בלשונו.
כשעיני הפכו לעיניהם של בני מרון המובלים לשחיטה וכשהבין שאין לי מושג על מה הוא שח, החל לשתף אותי בדבר קטעי הוידאו המסתובבים ברשתות “הזרות” המועברות בהינף בלוטוס’ אחד לנגן סאנסא עייף משידורי שיעורי הרב פינקוס זצ”ל, המכיל ‘בשני מגה’ ועוד כמה ‘קילו בית’ את המינון המדויק של הציאניד החדש לנפש היהודית. סכין מטבח אחת, כובע גרב, בגדי אסיר כתומים, נהר סמיך של דם וראש כרות אחד.
מפחיד.
המשגיח: לא מסוגל לקרא
זוכרני בזמנו, עת החלו וועדות הצדקה לפרסם שבועונים מציצנים ומרתקים הכוללים תמונות ענק בדפי כרומו איכותיים המספרים בקול גדול את צרותיה של משפחת פלוני ואת חובותיו של אלמוני שמת זצ”ל.
בימים ההם כשכל עלון צבעוני כזה עוד היה נקרא בשקיקה בחדר המדרגות טרם נשקנו למזוזת הכניסה. או אז, נכנסו לפני המשגיח ר’ חיים וואלקין שליט”א בעניין אחר, ומהכא להתם שח לנו בדמעות כי אינו קורא כלל ועיקר את העלונים ‘הצבעוניים’ המונחים בתיבות הדואר. “עד כדי כך רבינו?” העזנו פנינו. והמשגיח, ברוך שבפניו ובמתק עיניו הביט ואמר כמתחנן “איך אפשר? איך אפשר לקרוא סיפורים כאלו, להיחשף לצרות גדולות כל כך ולהישאר יהודי נקי!?”
חלב שחסר במקרר. שולחן סלון רעוע ושישים אלף שקלים חוב של פלוני אלמוני, הם שהפריעו לר’ חיים להיות יהודי.
אז נכון, ישנם הכשרים והיראים, אוהבי השם שאינם מבינים בכלל מיהו דאעש ומהו עיתונאי בריטי. אך למיעוט שבמיעוט שאולי קיימים בחדרי חדרים ובכיכרות, אלו הנועלים עצמם ומציצים בקוקר ובעוד עשרות קבוצות ‘מה נשמע’ ודומיהם. להם פונים המילים הבאות ומביעות תחינה.
הן אמת, מרן בשו”ע ונושאי כליו לא דיברו כי הוא זה על איסור צפייה בסרטוני דאעש, אפילו המשגיחים בישיבות עוד לא מסרו על כך שיחות מוסר. ובכל זאת, הנפש היהודית, זו שעמדה בסיני לא באמת מסוגלת להכיל מראות קשים ואיומים שכאלו. אין גם מקום לבדוק ‘רק מלמעלה’ משום שאת התוצאה בטח לא נראה באותו הרגע ואולי גם לא למחרת היום. התוצאה תתגלה לעינינו אם בכלל, רק בגרורות, רק בזרועותיה הארוכות שתשלח אלינו מהנפש למוח ולרגש היהודי. אנו, שהתהדרנו תמיד בהגדרת ‘רחמנים בני רחמנים’ לא יכולים להתמודד עם השטן בתלת מימד. אין לנו את הזכות, כמו שלא את האפשרות הנפשית, לפתוח ולצפות בסרטונים אלו ובטח ובטח שלא להעבירם הלאה עם ‘אזהרת צפייה’ שתגרום לעשרות שהתלבטו לצפות על בטוח.
זכרו, העברתם הלאה סרטון שכזה, הפכתם בהינף טאצ’ לחיילים פעילים בזרועות הביטחון של המדינה האיסלמית. כבוד!