ירדתי השבוע לשטח, לכבישים ולסטודנטים. חזרתי קצת אופטימי

1.

ביום חמישי שעבר, “יום הזעם 2” או “יום הרעם 3” (סליחה שאני לא זוכר את המיתוג השבועי המדויק), נסעתי קילומטרים רבים בכבישי הארץ. בשעות הצהריים יצאתי מירושלים לשפלה ובחזרה, ובערב מירושלים לתל אביב ובחזרה. למרות כל ההפחדות והאיומים כבר מתחילת השבוע על עצירת המדינה ביום חמישי, הכבישים היו פתוחים לגמרי. אפילו יותר מביום רגיל, כי הרבה נשארו בבית (שמעתי שחסידות גור ביטלה אירוע ענק שתוכנן לאותו יום בירושלים. מה שאומר שאנשי המחאה הצליחו להפחיד אפילו את חסידי גור!).

בשני צמתים בלבד ראיתי מפגינים עם דגלים: בצומת הכניסה לעיר יבנה עמדו כארבעים אנשים. גג ארבעים וחמישה. גיל ממוצע: שבעים וחמש. וגם בגשר עין חמד, מעל כביש ירושלים-תל אביב, עמדו כארבעים אנשים עם דגלים. באותו גיל. וזהו.

כמובן שמהדורות החדשות דיווחו באותו ערב על עשרות אלפי בני אדם במאות נקודות ברחבי הארץ. עכשיו, זה לא שאני טוען שאין מפגינים ושבמוצאי שבת רחוב קפלן שומם. יש, והרבה מאוד. אני גם לא טוען שאין חסימות כבישים באיילון. יש חסימות. ובעיקר, כאמור, יש מאות אלפים שחוששים לצאת מהבית בימי המחאה – ובהם חולים, קשישים, אנשים שיש להם טיסות וכו’. וגם אנשים בריאים ושלמים שאין להם שום דבר מיוחד אבל סדר יומם השתבש לחלוטין מעצם החשש למחאות ומהחסימות המוגזמות של המשטרה.

אבל אני כן טוען שבמציאות, המחאה היא הרבה פחות ממה שמוכרים לנו בערוצי המחאה.

2.

למחרת הייתה לנו הזכות לפגוש כ־120 סטודנטיות מקמפוסים שונים בכל רחבי הארץ שעלו לשבת בירושלים, במסגרת הפעילות המבורכת של ארגון ‘נפש יהודי’. השבת נפתחה בתפילת קבלת שבת בכותל המערבי, ובהמשך נמסרו הרצאות שונות. אבל אני חיכיתי בדריכות לעונג שבת, לשלב השאלות הפתוחות. אנחנו הרי ערב “מלחמת אחים”. בטוח יהיה לסטודנטיות הרבה מה לשאול, הרבה מה להטיח באנשי הצוות הדתיים בימים אלה.

ואכן היו להן הרבה מאוד שאלות: על תורה ומדע. על יחס היהדות לסבל. על זוגיות ביהדות. על אלוקים בשואה. על הקשר בין אמונה לשמירת מצוות. על חג הפסח המתקרב. ושוב על זוגיות. אף שאלה על יריב לוין או על שמחה רוטמן. גם לא על גלי בהרב־מיארה.

המפגש נמשך עד השעה ארבע לפנות בוקר (!), אבל אני נרדמתי על הכיסא בשלב שבו עברו לדבר על גיל העולם. למחרת, במהלך סעודת השבת, ביררתי עם יעל זהבי, המנהלת החינוכית של ‘נפש יהודי’, שהנחתה את הדיון וריתקה את הסטודנטיות עד עלות השחר, אם הפסדתי משהו. ובכן, בשעת לילה מאוחרת הייתה סטודנטית אחת ששאלה משהו על הרפורמה. אחת מתוך כ־120.

וזה כבר היה לי מוזר. כי לפי כל הדיווחים, הנושא היחיד שמעניין ומדאיג את כל מי שהוא לא ימני ודתי הוא “המהפכה המשטרית” שמחוללת הממשלה, והתהום שמדינת ישראל ניצבת בפניה, שלא לומר כבר עמוק בתוכה. והנה יושבות פה 120 סטודנטיות מהטכניון ומאוניברסיטת תל אביב, מאוניברסיטת באר שבע ומאוניברסיטת חיפה, הן לא דתיות, ויש לי תחושה שהן גם לא ימניות, ונראה שהסוגייה הבוערת של פיצול תפקיד היועץ המשפטי לא בדיוק מדירה שינה מעיניהן.

3.

בשבת בצהריים, הגיע תורי להנחות רב־שיח. ופה כבר לא יכולתי להתאפק. אני יזמתי, מעצמי, את העיסוק בנושא. אני חייב לדעת, שאלתי את הסטודנטיות, כמה מכן משתתפות בהפגנות בימים אלה? הרי אני רואה בתמונות בעיתונים גם צעירים. אבל מתוך העשרות שישבו במעגל מולי, הצביעו בודדות. ממש בודדות. אני לא מבין, המשכתי, אתן לא רואות חדשות?

לא, הן ענו בפשטות, מי רואה חדשות? ולא מעניין אתכן כל מה שקורה ברחובות? תראה, הן ענו בחיוך, ההפגנות זה יותר הקטע של הדור המבוגר. של ההורים שלנו. הראש שלנו בדברים אחרים. ואז אחת אמרה שסבתא שלה הולכת לכל ההפגנות. לא מפספסת אפילו אחת.

אחר כך, נטו בגלל העניין שלי בנושא, התפתחה שיחה ארוכה על הרפורמה. הן היו קשובות, סקרניות, פתוחות להבין את הצד השני, חפות משנאה. ובעיקר עם הומור. מצרך מאוד נדיר בימים אלה בשיח הציבורי. יצאתי מהמפגש הזה עם שיר בלב. המצב לא חמור כמו שבעלי אינטרסים מנסים – ומצליחים – למכור לנו. לפחות לא אצל הדור הצעיר, דור העתיד.

4.

לפני כמה שבועות הקדישה עירית לינור את הטור השבועי שלה ב’ישראל היום’ למה שאפשר לכנות “המחאה בראי הדורות”. היא פתחה בנתונים היבשים: “בתחילת פברואר פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה נתונים שמאירים את דמותם של משתתפי המחאות נגד הרפורמה. המפגינים הם אשכנזים, חילונים, שמאלנים, ולא צעירים כמו שהיו פעם. זהו דור של צברים ותיקים, הורים וסבים. גם דוברי המתנגדים הם אנשים במיטב שנותיהם, שמילאו תפקידים בולטים בכל מערכות המדינה והחברה. לא מיטב בנינו, אלא מיטב הורינו. ברמה המשפחתית, תפקידו של ההורה לדאוג לשלומם הפיזי של ילדיו, אבל גם לרווחתם הנפשית. ההורה הוא המטרייה שמסוככת עליהם מפני גשמי העולם, הוא זה שמחכה שיגדלו עד שיספר להם מה באמת קרה בשואה, זה שיודע אילו סכנות מצפות להם בעולם וכיצד להתגונן מפניהן, והוא זה שנכנס לחדרם כשהם מתעוררים מסיוט ומטפל במפלצות שמתחת למיטה. ודאי שהוא לא ממציא מפלצות מטעם עצמו כדי להפחיד אותם עוד יותר.

וכאשר הילדים מתבגרים ומתוודעים לעולם האמיתי, ואולי נבהלים ממשבר כלשהו – ביטחוני, כלכלי, או מתיחות פוליטית על רקע תיקוני חקיקה – אפשר לצפות שדור ההורים יביט בהם בשלווה חומלת של בעלי ניסיון ויאמר להם: ‘כן, זה באמת לא נעים, אבל ביום כיפור 1973 היה הרבה יותר גרוע. בחיי כל מדינה יש תקופות טובות פחות, אבל אל ייאוש, צעיריי החביבים, מתגברים. להכין לכם משהו לאכול?’. תפקידם של הדורות הבוגרים הוא לא להפריח תקוות שווא או להרדים חששות, אלא להכניס לפרופורציות. ובעיקר – כדאי מאוד שיהיו רגועים יותר מדור הבנים, שעדיין לא צבר לעצמו היכרות אישית עם ההיסטוריה”.

“אבל בכל הנוגע לרפורמה המשפטית”, אבחנה לינור, “רוב המוחים ורוב הדוברים הם אנשים בגיל העמידה ופנסיונרים שידעו בחיים אתגרים רבים, והם אלה שקיבלו על עצמם את תפקיד הילד המבוהל. סבים חוזים שחורות משחור וקוראים למרי אזרחי, לוקחים איתם להפגנות ילדים שמבחינתם גם ‘דמוקרטיה’ וגם ‘דיקטטורה’ הן בסך הכול מילים ארוכות, ומציגים בפניהם מחזה של אבא ואמא מבוהלים, צועקים ברחובות, חלקם אולי מדברים על הגירה, חלקם אולי ממליצים לא לשרת בצה”ל, חלקם אולי מעודדים את ילדיהם הבוגרים לרדת מהארץ. והם מתייצבים בקול גדול מול מצלמות אוהדות ומשתדלים כמיטב יכולתם להדביק את כלל הציבור בחרדותיהם”.

5.

למה זה ככה? למה המבוגרים היסטריים, חיים בתחושה ש”הלכה המדינה”, הרבה יותר מהצעירים? האם זו עליית הדורות?

ללינור יש תיאוריה היסטורית שקשורה באובדן ההנהגה של השמאל. ממליץ לכם לקרוא את הטור המלא. תמיד, אגב. בכל שבוע. וגם להקשיב לה ברדיו. וגם לעקוב אחריה בפייסבוק. אור באפלה. אבל לי יש תיאוריה הרבה יותר שטחית: הצעירים פשוט לא צורכים את תקשורת התעמולה. הראש שלהם בנטפליקס, בסרטים, בסדרות, בטיקטוק, באני לא יודע מה. פחות בדנה וייס ואמנון אברמוביץ’. חבל שלא שאלתי אותן במפגש בשבת אם שמעו על אודי סגל או בן כספית, באמת מעניין אותי לדעת.

עכשיו, שיהיה ברור: אני לא ממליץ לאף אחד להתחיל לצפות בסדרות. אני רק מציין שמי שלא צופה מדי ערב במשדר המכונה “חדשות”, למניינם, הוא הרבה פחות מוסת ומבוהל. אפשר גם לדבר איתו. הוא לא בהתקף חרדה. הוא לא בהתקף שנאה. נוצר כאן מצב מוזר: דווקא האסקפיסטים רואים את המציאות נכוחה יותר מאלה שמקפידים “להתעדכן” כל הזמן, כלומר לקבל את הרעל לווריד.

6.

ולכן היה כל כך מאכזב ומקומם לראות שהנשיא הרצוג, שהגיע עם הרבה כוונות טובות, נכנע בסופו של דבר לגמרי לפחד מפני הפנסיונרים הזועמים.

רגע, עצרו: חשוב לי לא לזלזל בדור הזה. הסבים והסבתות שראיתי ביבנה ובעין חמד הם שוחרי טוב, ביסודם. הם אכפתיים. ויש להם גם הרבה זכויות. הם עשו הרבה למען המדינה. אבל בדיוק על הסנטימנט הזה התיישבו בציניות מחוללי המחאה. האנשים הרעים האלה, שיושבים בחדרי ישיבות של משרדי פרסום בתל אביב (ואולי בכלל באירופה) ושרים בעיניים עצומות: “הנה מה טוב ומה נעים, מלחמת אחים גם יחד”.

זאת התקווה שלהם, זה החזון. לגרום לכמה שיותר ישראלים אכפתיים לחיות בתחושה שהממשלה הולכת להרוס את הכול, וחייבים להילחם בה עד כלות. איך אמר אחד הדוברים הבולטים שלהם בתקשורת, רביב דרוקר? “צריך להישפך הרבה מאוד דם”, ומיד הוסיף, כדי שלא תהיינה אי־הבנות: “דם מטאפורי או דם אמיתי”.

אגב, שימו לב שבימים האחרונים הם מסיתים את המוסתים להפגין בבני ברק. למה שם? כי אולי שם, הם מקווים, הנוכחות הפרובוקטיבית שלהם תייצר סוף סוף אלימות והתנגשות בין אחים. אולי שם נקבל סופסוף את הדם המיוחל. נמאס להם מהפסטורליה של הגשר בעין חמד.

ובמקום שהרצוג, שהוא באמת איש של שלום, של חיבורים – לפחות כך היה עד השבוע – יגנה את האיומים, את שבירת הכלים, את התבהלה, את הניסיון להלך אימים על הדמוקרטיה, הוא בעצם קורא לאזרחי ישראל להיכנע לקיצוניים: “אני הולך להשתמש בביטוי שלא השתמשתי בו עד כה”, הוא פתח את נאומו, “ביטוי שאין ישראלי שלא נחרד ממנו כשהוא שומע אותו: מי שחושב שמלחמת אחים של ממש, של חיי אדם, היא גבול שלא נגיע אליו – אין לו מושג”.

ברגע ששמעתי את המשפט הזה, עוד לפני שקראתי את הפרטים, הבנתי שהרצוג פספס כאן הזדמנות היסטורית להיות זה שמרגיע את הרוחות. ולמה? כי במשפט הפותח הזה הוא מאמץ על מלא את נרטיב “מלחמת האחים” שמשווק כאן, ומופק כאן, על ידי השמאל. ואם הרצוג קונה את זה שאוטוטו נשלח פה יד איש באחיו (חלילה!), ברור שה”פשרה” שלו תהיה לסרס ולעקר מכל תוכן את התיקון הנדרש כל כך למערכת המשפט. תיקון שהוא עצמו הודה שנדרש בנאום הראשון שלו. כי מבחינתו נכנסנו פה לאירוע של פיקוח נפש. אז שנציגי רוב העם בממשלה יקפיאו, ימתנו, יבטלו, יתבטלו.

7.

אבל הרי המציאות היא בדיוק להפך, אדוני הנשיא. למעט מקרי קיצון של יחידים (שלמרבה הזוועה בהחלט עלולים להקשיב להסתה המפורשת לאלימות של אנשים כמו חולדאי או אולמרט), אין חשש שנראה פה מלחמת אחים. ומי שמדבר עליה כל הזמן, מחזק את הקיצוניים, את האנרכיסטים. נותן להם תקווה. שופך שמן למדורה בנתיבי איילון. גורם להם להמשיך לאיים פיזית על חבר הכנסת בועז ביסמוט. להמשיך לכתוב סיסמאות נאצה על קיר בית האבלים של יריב לוין. להמשיך לקלל את ניר ברקת במסעדה. להמשיך את המצור על חברת הכנסת טלי גוטליב ועל הבת שלה. וכמובן, להמשיך את חסימות הכבישים ואת הסרבנות המסוכנת.

הנאום של הרצוג על “מלחמת אחים” היה מתנה לחבר’ה האלה. ואגב, אם כבר מדברים על פיקוח נפש – אז לתקן את מערכת המשפט זה פיקוח נפש. מטאפורי ולא מטאפורי: הרי החלטות השופטים בבית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ נוגעות בהרבה מקרים לביטחון. כלומר, לחיים ולמוות. חייבים לתקן את מערכת המשפט. דחוף.

אז נכון, אולי בטקס המשואות, ואפילו בעצרות יום הזיכרון, מישהו סר טעם יצעק. אבל ממתי זאת סיבה להתקפל ממהלך חשוב כל כך ודמוקרטי כל כך? מדינת ישראל עברה אתגרים קשים ושרדה. עברנו את המיצגים הדוחים בבלפור, נעבור גם את צעקות “בושה! בושה! בושה!” בטקס פרסי ישראל או אפילו את מיצג “סיפורה של שפחה” ברחבת הכותל בליל יום הזיכרון.

נכון, זה ישאיר אולי טעם מר בפה, אבל נדע שאנחנו אכן מדינה עצמאית. לפי המתווה שלך, כבוד הנשיא, אין כאן עצמאות, כי מי שמנהל את המדינה וקובע מה יקרה ומה לא יקרה בה הוא קומץ קטן וכוחני, שהרוב שניצח בבחירות צריך פשוט להיכנע לו. לא להתחשב, להיכנע. וזו באמת סכנה לדמוקרטיה.

איך אמר השבוע השר יריב לוין, האיש המתון והענייני הזה שהפך כאן לדמון? “זכותם להפגין, חובתנו לחוקק”.

אבל מלחמת אחים, אדוני הנשיא? שכח מזה. יהודים לא ימותו פה על קדושת הסניוריטי. אז מספיק לדבר על זה, מספיק לתדלק את זה, מספיק לקדם את זה. זה לא יקרה. העם שלנו הרבה יותר אחראי מהפוליטיקאים שלו ומהתקשורת שלו.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’