מחר בבג”ץ: היוע”משית לממשלה נגד הקדשות בתי הדין הרבניים

בית המשפט העליון בהרכבו הבכיר – הנשיאה אסתר חיות, המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן והשופט י’ כשר – ידון מחר (שני) בעתירה למתן צו-על-תנאי וצו-ביניים שהגישה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, נגד בתי הדין הרבניים, ולפיה אין לבתי הדין הרבניים סמכות פיקוח על הקדשות רבניים, אף שיש לבתי הדין סמכות לדון בענייני יצירה וניהול פנימי של אותם הקדשות.

באמצעות עתירה זו מבקשת היועצת המשפטית לשנות מן היסוד, בלי תיקוני חקיקה, את פרקטיקת הפיקוח של בתי הדין הדתיים על ההקדשות הדתיים. פיקוח זה קיים בבתי הדין לפחות מאז הקמת הרבנות הראשית ובתי הדין לפני מאה שנים. דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, הסמיך את בתי דין הרבניים לדון “בכל עניין הנוגע ליצירתו ולהנהלתו של ואקף או הקדש דתי שנוסד לפני בית דין רבני לפי דיני ישראל”.

ככל הידוע, במהלך 75 שנות קיום המדינה הוגשה רק פעם אחת, לפני 20 שנה, עתירה של היועץ המשפטי לממשלה נגד בית דין רבני. היה זה כאשר נוצרה סתירה בין צו עיכוב יציאה שהוציא בית הדין הרבני בנתניה עקב חשש עגינות נגד בעל שאשתו תבעה גירושין, ובין צו הסגרה סופי לפדרציה הרוסית שהיה תלוי ועומד נגד אותו אדם בשל חשדות פליליים.

באותו מקרה פסק בית המשפט העליון כי צו ההסגרה גובר על צו עיכוב היציאה.

בעתירה הנוכחית טוענת היועצת המשפטי לממשלה, כי אין לבתי הדין הרבניים סמכות פיקוח על ההקדשות הדתיים, אף על פי שהם מצויים בשיפוט בתי הדין בענייני יצירה וניהול פנימי.

לטענת היועצת, סמכות הפיקוח נמסרה לרשם ההקדשות הציבוריים על פי חוק הנאמנות, שנחקק לפני למעלה מארבעים שנה, בשנת 1979, אף שלא יושם בפועל. היועצת צועדת בעקבות היועץ המשפטי לממשלה הקודם, ד”ר אביחי מנדלבליט, שאימץ לפני כשנה את חוות דעת משפטית משנת 2009 ו-2017 של המשנה ליועץ ארז קמיניץ.

לפי חוות הדעת, שהתבססה על “פרשנות תכליתית”, חוק הנאמנות התכוון להבחין בין סמכות הפיקוח הרגולטורי, הנתונה לרשם ההקדשות החל משנת 1980 גם על הקדש דתי שנוצר לפני מועד זה וקל-וחומר אחריו, ובין סמכות הבקרה השיפוטית השוטפת הנתונה לבתי הדין הרבניים בענייני ניהול פנימי.

לטענת העותרת, פיקוח מעצם טיבו הוא חיצוני לגוף המפוקח, שונה במהותו מענייני הניהול הפנימי שלו, אינו תלוי בקיומו של הליך שיפוטי, ועל כן אינו בסמכות בית הדין הדתי.

היועץ המשפטי לשיפוט הרבני עו”ד הרב שמעון יעקבי, טוען בתשובתו, שהוגשה מטעם בתי הדין הרבניים, כי העתירה אינה עוברת את מבחני הסף של בג”ץ. הייעוץ המשפטי לממשלה לא העלה את טענותיו נגד סמכות בית הדין הרבני בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, והיא גם לוקה בשיהוי כבד. פרקטיקת הפיקוח של בתי הדין הרבניים ידועה לפחות על פי תקנות הדיון התש”ג, תקנות הדיון התש”ך ותקנות הדיון התשנ”ג. הסמכויות שנקבעו בתקנות הדיון לדורותיהם לעניין הקדשות רבניים מצויות הן בסמכות הטבועה של בית הדין והן בסמכויות העזר שלו – לפקח ולדון בכל עניין הנוגע לניהול פנימי של הקדש שבשיפוטו. הן קיבלו עיגון חקיקתי מפורש בחוק הדיינים (תיקון מס’ 20) בשנת 2004, בלי שנציגי היועץ המשפטי לממשלה ביקשו להחריג את ענייני ההקדשות מן האשרור שניתן אז בחוק הדיינים, ובלי שהם עתרו במשך עשרות רבות של שנים נגד דרך היישום של הפיקוח באמצעות בתי הדין הרבניים.

בתי הדין משיבים עוד, כי לפי חוות דעת קמיניץ, קיימות שתי אפשרויות פרשניות לחוק הנאמנות. לכן אין לקבל את הפרשנות החדשה, בפרט כאשר העותרת לא הסבירה כלל ועיקר מהו הגורם המחייב בעת הזאת לשנות את הפרשנות המקובלת. פעולות פיקוח יזומות על הקדשות דתיים נעשות על ידי בית הדין וצוותו לאורך שנות קיום הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים. כך נוהגים בלי קשר להליך תלוי ועומד, וזאת במשך עשרות רבות של שנים. על פי פסיקת בית המשפט העליון, פרקטיקה שננקטת על ידי הרשות במשך זמן רב עשויה להשפיע על פירוש הדין, כאשר קיימת יותר מאפשרות אחת לפרשנות.

עוד טוען היועץ לשיפוט הרבני, כי גישת היועמ”שית תיצור “ריב סמכויות” ותעודד “מרוץ סמכויות”. כמעט בכל הליך תתעורר שאלה אם ההליך הוא בגדר סמכות בית המשפט המחוזי או בית הדין הרבני. מצב שבו אין תיאום בין גופי הפיקוח, ובפרט כאשר הם פועלים על רקע נורמטיבי שאינו זהה, ייצור בוקה ומבולקה ויהרוס את הפיקוח שהצליחו בתי הדין הרבניים להעלות על דרך המלך בשנים האחרונות.

לגופו של עניין, מוסד ההקדש הדתי נטוע בדינים הדתיים של היהדות, האיסלאם והנצרות. לאורך שנות ההיסטוריה הארוכות של השלטון האיסאלמי בארץ ישראל היה הוואקף המוסלמי נתון לסמכות הפיקוח והשיפוט של הקאדי המוסלמי. יהודים יצרו הקדשות דתיים בפני בית הדין השרעי, וסמכות הפיקוח והשיפוט הנוגעים לניהולו היו מסורים לחכם-באשי, הראשון לציון, שמתחתיו היו דיינים וממונים.

המקדישים היו אנשים דתיים, שומרי תורה ומצוות, שבחרו לייסד דווקא הקדש דתי שיפוקח וינהול על פי הכללים והעקרונות של ההלכה. עמדתה של היועצת המשפטית מסכלת את כוונת המקדישים.

השלטון הבריטי בארץ ישראל היה מעוניין להשאיר את המצב שהיה קיים בשלהי האימפריה העות’מאנית, עם שינויים קטנים שהוא ראה הכרחיים. דבר המלך שהעביר לשיפוט בתי הדין הדתיים את ענייני המעמד האישי וההקדשות, התכוון להעבירם באופן הוליסטי, כולל ענייני המינהל שלהם. דין מהותי דתי; דין פרוצדורלי דתי; ודין רגולטורי דתי. לבתי הדין הדתיים קיימת סמכות טבועה וסמכויות עזר, באופן סביר, כדי להפעיל את הסמכויות שניתנו להם. כל הקשור להקדשות דתיים – ענייני היצירה וניהולם הפנימי הועברו כמקשה אחת לבתי הדין הדתיים הרלוונטיים, כדי שיפעלו בהתאם לדינים הפנימיים שלהם בכל הקשור לפיקוח על ההקדשות, ולאו דווקא כאשר נאמן, נהנה או מעוניין בדבר פונה בתובענה אל בית הדין הדתי.

עוד משיב היועמ”ש לשיפוט הרבני, כי פסקי הדין הרבניים שנגדם עתרה היועמ”שית הראו במפורש כיצד סמכות הפיקוח “החיצוני” שהתכוון חוק הנאמנות לתת כביכול לרשם ההקדשות מנוגדת בתכלית לפסיקה מושרשת היטב של בית המשפט העליון, שיושמה במפורש גם בבתי המשפט האזרחיים האחרים, ולפיה חוק הנאמנות כולו אינו חל על הקדשות דתיים שנוצרו לפניו.