כן, אחים אנחנו: כואב הלב לראות את מפלס הקיטוב והשנאה מטפס

כואב הלב לראות את מפלס הקיטוב והשנאה המטפס לגבהים מפחידים. מאכזב לראות אנשים שאמורים להבין דבר או שניים באחריות ציבורית, והם מלבים אש שעלולה להבעיר את הבית כולו. ובעיקר מתסכלת העובדה שאי-אפשר לנהל דיון ענייני כמעט על שום דבר.

בשעה כזאת חיוני לחזק ולבסס את היסוד המרכזי לקיומנו – האחדות היהודית. גם אם אנו חלוקים מאוד בעמדותינו ובאורחות חיינו, כולנו יהודים. גם אם מעשיו של אחד מכעיסים מאוד את זולתו, אסור לשכוח שבסופו של דבר כולנו אחים, וכמו שאמרו אחֵי יוסף: “כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ”.

נקודת מבט אחרת

בלהט הפולמוס הציבורי נשמעות כיום אמירות המערערות על הקביעה הזאת.

“לא אחים אנחנו”, “אין בינינו שום דבר משותף”, אומרים וכותבים אנשים מסוימים. יש להניח שאלה ביטויי כעס ותסכול, אך כשהם נשמעים שוב ושוב, הם עלולים להתקבע בתודעת חלק מהציבור.

בנקודה זו באה תורת החסידות לעזרתנו, בביסוס האחדות העמוקה של כל בני העם היהודי. הנטייה הטבעית היא לשפוט בני-אדם על-פי התנהגותם, מעשיהם, השקפותיהם וכדומה. אלה גורמים לנו לתייג את הזולת כאדם טוב או רע, חיובי או שלילי, מי לנו ומי לצרינו. אבל החסידות מלמדת אותנו להסתכל פנימה, מעבר לשכבות החיצוניות.

פרק מרכזי ויסודי בספר התניא (פרק לב) מדריך אותנו לראות בנשמה את עיקר מהותנו ולא בגוף. ההבדלים שבינינו קשורים לגוף, והוא היוצר את ההבחנה בין ‘אני’ לבין ‘אתה’. הגוף כולל את ההתנהגויות, הרגשות, המחשבות, העמדות הרעיוניות. כל אלה קשורים לגוף.

אבל יש בתוכנו נשמה, העומדת מעל כל זה, ושם אין ‘אני’ ואין ‘אתה’. שם יש מהות אחת, מאוחדת, בלתי-ניתנת לחלוקה.

ההתבוננות בתובנה הזאת וההפנמה שלה מעניקות נקודת מבט אחרת לגמרי על היהודי השני. אתה לומד לייחס חשיבות הרבה יותר קטנה לכל הדברים הנובעים מהגוף, ולראות שהנשמה שבו היא עיקר מהותו. דרך ראייה זו הופכת כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיו מעשיו ודעותיו אשר יהיו, ליהלום יקר.

‘מחנה’ אחד

זו המשמעות העמוקה של היותנו אחים. הקשר בין יהודי אחד למשנהו אינו מותנה, ואינו תלוי בהסכמה לדעותיו ולמעשיו. ולא רק מפני ש’משפחה לא בוחרים’, אלא משום שבפנימיותנו אנחנו מהות אחת, כמו נשמה אחת גדולה שהתחלקה לגופים רבים.

לכן כשיהודי במקום כלשהו בעולם שרוי במצוקה – זה אכפת לי. כשיהודי מבקש את עזרתי, לא אבדוק לאיזה ‘מחנה’ הוא שייך, אלא אעזור לו בכל ליבי, כפי שאני עוזר לאחי. וכשאויבינו פוגעים ביהודי, יהיה מי שיהיה – הלב של כולנו נקרע וכואב. כי הוא אחינו.

את ההכרה הזאת חובה לטפח ולהעמיק. ככל שנבסס אותה יותר, כך נבין שאפשר להתווכח בלי לשבור את הכלים ובלי להרוס את הבית המשותף. בואו נחפש את המשותף ולא את המפריד, ונצלח גם את המשוכה הזאת.