שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ’ פרסם הערב (רביעי) התנצלות בעקבות קריאתו “למחוק את חווארה”, אמירה שלדבריו תרמה לפגיעה קשה באמון של טייסי הקרב שהצהירו כי הקריאה הזו עוררה בהם חשש כבד מהשלכות המהפכה המשפטית שמקדמת הממשלה.
בפוסט ארוך שפרסם כתב השר:
“פתחתי את הבוקר בהלם. וזה מעורר אותי למחשבות רבות שאני מבקש לחלוק איתכם.
יש לי ידיד, טייס בחיל האוויר במילואים בדרגה בכירה, ששיקף לי את התחושה שעוררה אצל חבריו אנשי צוות האוויר האמירה שלי אחרי הרצח הנורא של הלל ויגל יניב הי”ד ואת תרומתה למחאת הטייסים.
לקח לי זמן להבין בכלל מה הקשר ומה הוא רוצה ממני. הוא הסביר לי שאצל חלק מהטייסים התקבלה האמירה שלי כקריאה ל”מחיקה” מהאוויר של הכפר על יושביו על ידי חיל האוויר. כוונה כזו מצד שר בכיר וחבר בקבינט המדיני ביטחוני, בצירוף מה שהם מבינים כהענקת כח בלתי מוגבל לממשלה הנבחרת כתוצאה מהרפורמה במערכת המשפט, הכניסה אותם לחרדה אמיתית, שכן היא עלולה להביא בראייתם בעתיד למתן פקודה בלתי חוקית בעליל כזו לחיל האוויר, ובזה כמובן הם לא מוכנים לקחת חלק.
מכאן, כך לפי דבריו מהשיח הפנימי בחיל האוויר, זעקת טייסי הקרב שהגיע אצל חלק מהם עד כדי נקיטה בצעד חמור ומסוכן של היעדרות מוחצנת מאימון מבצעי.
לדברי החבר הזה שלי, ואני סומך עליו במאה אחוז, לא מדובר באיזה תירוץ קמפייני ציני של הטייסים במסגרת ההתנגדות לרפורמה, אלא בחשש עמוק ואמיתי שהביא אותם לעשות את שעשו.
והאמת שאני די בהלם.
כשגורמי שמאל בתקשורת בארץ יצרו מהדברים סערה לא ייחסתי לזה חשיבות. ראיתי בזה המשך הקמפיין השקרי והמגמתי שלהם נגד ממשלת הימין ונגדי. אני חי את הדמוניזציה השקרית הזו שעושים לי כבר שנים ולא מרשה לעצמי להיות מושפע ממנה. כשגורמים פוליטיים ותקשורתיים מעבר לים עשו שימוש באמירה שלי וייחסו לה כוונות שלא היו ולא נבראו כדי לנגח אותי ואת הממשלה, תליתי את זה באופן דומה בצביעות ובהמשך קמפיין ההשחרה שאני עובר שם כבר שנים.
אצל גורמים מסויימים ברור לי שזה אפילו חלק מקמפיין ה-BDS נגד מדינת ישראל, שפועלת במציאות בלתי אפשרית נגד מכונת טרור רצחנית מתוך אוכלוסיה אזרחית ונגד אוכלוסיה אזרחית, ועושה זאת תוך שמירה על עקרונות מוסריים ומשפטים שאף מדינה בעולם לא היתה מצליחה לעשות. אצל אחרים ייחסתי את זה לחוסר הבנה והיכרות איתי של מי שפוגשים אותי רק דרך קמפיין ההשחרה התקשורתי המגמתי והשקרי.
הנחתי שאם מישהו מסוגל לייחס לי קריאה להרג חסר הבחנה של נשים וילדים – זה רק ממוחו הקודח ושגם הוא לא באמת מאמין בזה ועושה את זה במכוון כדי לפגוע בי.
אבל כשזה מגיע מאנשים טובים, חכמים, רציניים ומסורים, שמקדישים את מיטב שנותיהם למען ביטחון ישראל, וכשאני שומע שאנשים רציניים כאלה מיחסים לי כוונות נוראות כאלה בכל הרצינות, אני כבר לא יכול לפתור את עצמי בלהאשים אחרים.
אני נדרש לחשבון נפש.
•
ה’ עדי שמחשבה הזויה כזו לא עלתה על ליבי אף לא לשבריר שניה. היא פשוט לא בלקסיקון שלי. כשהתעוררה הסערה מהדברים שלי ניסיתי לחשוב לעצמי כמה הכי רחוק אפשר לקחת אותם כדי לבקר ולתקוף אותי. חשבתי מקסימום על פרשנות לפיה צריך להרוס את בתי הכפר משני צידי הכביש כדי למנוע את המשך הטרור על הכביש, שמשמש לתנועה של אלפי מתיישבים, גברים נשים וילדים. משהו כמו שאריק שרון עשה סביב צירים ברצועת עזה בשנות השמונים וכמו שבג”ץ אסר לעשות בציר כיסופים שלאחר מכן נרצחו בו טלי חטואל ובנותיה הי”ד.
מקסימום משהו כמו שנשיא מצרים עשה רק לאחרונה במרחק של קילומטר מהגבול עם עזה במסגרת המאבק במנהרות ההברחה בין מצרים לרצועה. באף אחד מהמקרים לא היתה פגיעה בנפש. רק ברכוש. הנחתי שגם צעד כזה נתפס כמוגזם ולא מידתי ומכאן העליהום עלי וההאשמה שלי בפשעי מלחמה והקריאה לא להכניס אותי לארה”ב וכו’. אבל זה המקסימום.
עד השיחה הזו הבוקר באמת שלא העלתי בדעתי שמישהו רציני מסוגל היה להבין מדבריי קריאה להרג חסר הבחנה של נשים וילדים בכפר.
ואז נפל לי האסימון. טייסים שמקבלים לידיהם כלי משחית עם כח אש אדיר כמו מטוס קרב עסוקים כל הזמן במתח הזה. הם לומדים אותו, מדברים עליו וחיים אותו יום יום, שעה שעה. בכל פעם כשהם עוטים את סרבל הטיסה, עולים למטוס ויוצאים לפעולה בשטח האויב, רגע לפני שהם לוחצים על הסטיק ומשחררים את הפצצה, הם חיים את הדילמה שבין המטרה הצודקת והמוסרית והקריטית לביטחון המדינה שהם נשלחו לבצע לבין הנזק האגבי שעלול להתרחש.
בשפה המשפטית המקצועית קוראים לזה “פרופורציונליות”, בחיים המילה הזו לובשת צורה של חיים ומוות. זו דילמה שרק מי שמחזיקים בידיים אחריות אדירה לחיי אדם וחורצים גורלות בלחיצת כפתור יכולים כנראה להבין. ואשרי העם שאלו הם בניו. שחיים את המתח המוסרי הזה, ליבם לא גס בו, והם שומרים עליו מכל משמר גם אחרי עשרות שנות שירות ואין ספור מבצעים.
כמי שלא זכה לשרת שירות קרבי, אני מכיר את המתח הזה רק מהמישור התיאורטי. מהדיונים, מתיקופי הוראות הקבע ופקודות המטכ”ל, ומתחקירי התרגילים והפעילות המבצעית שזכיתי לקחת בהם חלק בחטיבת המבצעים של המטה הכללי בסדיר ובמילואים, מהסדרה על ערכי צה”ל בטירונות, משיעורי העיון בישיבה על מצוות מחיית עמלק ומדברי התורה המתובלים ביין של סעודות הפורים, ומהשיח הציבורי והחברתי בישראל סביב מוסר הלחימה.
אני יכול רק לשער איך המתח הזה נראה על האמת – מהאוויר, הים או היבשה – כשאתה מחזיק בידך כלי אדיר כמו מטוס קרב, טנק או מכונת מלחמה אחרת.
•
וכאן אני מגיע לשתי תובנות: הראשונה נוגעת לעד כמה אנחנו לא מכירים אחד את השני. כמה זרות וניכור יש בין החלקים השונים בחברה הישראלית. אנחנו כל כך קרובים וכל כך רחוקים. כל כך קרובים בשותפות המעשית במפעל הציוני, מפעל התחיה הלאומי שלנו, לומדים ביחד, משרתים ביחד, עובדים ביחד, בונים יחד את המדינה. וכל כך רחוקים בחוסר ההיכרות אחד עם ערכיו ותפיסת עולמו של השני.
שנים אני מתקשה להבין את הפער בין הדימוי שיש לי בחלקים מסוימים של העם למי שאני באמת. אני הרי מכיר את עצמי. את הבית שגדלתי בו, את הערכים שאני מביא איתי מהבית, מהסביבה שגדלתי בה, מהתורה שלמדתי. יודע כמה אור וטוב וצדק ומוסר ואהבת אדם ועם יש בכל אלו, ומשפשף עיניים מול הדמות השחורה שניבטת אלי לא פעם במראת התקשורת. אני יכול להאשים בזה את התקשורת עד מחר, אבל זה לא משנה את התוצאה.
ואם יש פער אדיר בין מי שאני לאיך שתופסים אותי “בצד השני” עד שאפשר לייחס לי קריאה לרצח נשים וילדים, מי יודע איזה פער יש בין איך אני תופס לא פעם אנשים או אמירות של גורמים בצד השני לבין מי ומה שהם באמת?! אולי גם אני נופל בדיוק באותה טעות?
השבועות האחרונים חושפים משהו שהוא הרבה מעבר לויכוח על פרט כזה או אחר ברפורמה המשפטית. הם חושפים זרמי עומק שיש בהם כנראה מחלוקות ערכיות נוקבות שנוגעות בעצבים הכי חשופים שלנו, אבל הם חושפים גם הרבה פחד וחששות הדדיים שלנו אחד מהשני. פחד וחששות שנובעים רק קצת מהמחלוקות עצמן אבל הרבה יותר מזה שאנחנו לא מכירים מספיק אחד את השני. לא מדברים מספיק, לא מקשיבים מספיק, ולא לומדים מספיק אחד את השני.
במובן הזה, תהא אשר תהא תוצאות הרפורמה המשפטית (שאני כידוע מאמין בכל ליבי שהיא טובה לדמוקרטיה הישראלית ולערכי הליבה המשותפים לכולנו), אנחנו חייבים לפתוח במהלך של שיח לאומי. של הפלת חומות ואחדות חדשה. עם ומתוך מחלוקות, אבל על בסיס היכרות אמיתית ונטולת סטיגמות, כבוד הדדי ושיח ענייני.
התובנה השניה נוגעת למאמרו של אבטליון במשנה במסכת אבות: “חכמים היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל”. למדתי את המשנה הזו עם הפירושים שניתנו לה בחז”ל אין ספור פעמים. אבל כמו שאמרו חז”ל “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם” – אף פעם לא הבנתי אותה כפי שאני מבין היום.
עד היכן מגיעה הזהירות הנדרשת ועד כמה כבדה האחריות המוטלת עלינו, לא רק למה שאנחנו אומרים, אלא לאיך הדברים יכולים להתפרש, גם במקומות רחוקים ובכיוונים מופרכים שלא העלנו על דעתנו שלשם ניתן לקחת אותם.
עד כמה אני, שחי בעולם מושגים מסויים ולא מעלה בדעתי בכלל שניתן להבין מדבריי שצריך למחוק את חווארה על תושביו, חייב לקחת בחשבון איך אמירות שלי יכולות להתקבל אצל אנשים כמו הטייסים הגיבורים שלנו, שלא מכירים אותי ושהמושגים האלה אצלם הם לא משהו תיאורטי, סתם מילים שנועדו לשדר מסר של דרישה לתגובה חריפה, אלא משהו שלקוח מהעולם האמיתי, חי ורגיש מאוד שהם מתמודדים איתו יום יום שעה שעה.
•
אז אחרי שכשלתי באחריות הזו, ותאמינו לי שאני עדיין מטולטל מהמחשבה שכך ניתן היה להבין אותי, חשוב לי קודם כל להתנצל בפני צה”ל ומפקדיו, בדגש על אנשי חיל האוויר, אם היה לי חלק בשבירת האמון החשוב כל כך בין צה”ל, כצבא העם, לדרג המדיני הנבחר.
ועכשיו לומר דברים שחשבתי שלעולם לא אצטרך לומר:
אחיי הטייסים, צה”ל ומפקדיו, חברה הישראלית: ערכי היסוד ההומניים של מדינת ישראל משותפים לכולנו. אפשר וצריך לדייק את מוסר המלחמה שלנו בפרטים ובאיזונים שלו, ועל זה היו וכנראה עוד יהיו לנו ויכוחים ומחלוקות, אבל זה בשוליים.
כמדינה אנחנו חווים את השיח סביב הדיוקים האלה כל השנים: בפרשת קו 300, בנוהל שכן שיאיר גולן חשב שהוא מוסרי ובג”ץ פסל, בציר כיסופים ובפרשת אלאור עזריה, ועוד. ושוב, אשרינו שאלו הדילמות שלנו, שזה העולם הערכי שאנחנו חיים ומאמינים בו. אפשר לדון על יישום הנוסחה המדוייקת של המידתיות והפרופורציונליות, על היחס בין איכות המטרה לנזק האגבי שאנחנו תמיד משתדלים לצמצם אבל לפעמים הוא בלתי נמנע, אבל פקודה בלתי חוקית בעליל של הרג חסר הבחנה לא תהיה לעולם! בשום מצב! אלה ערכים משותפים לכולנו.
צה”ל הוא צבא העם ויש לו מסגרת ערכית ומוסרית ברורה. לאור אותה המסגרת מתחנכים דורות של חיילים ומפקדים. המסגרת הזו חשובה משום שהיא מלכדת סביבה את כלל החיילים, המפקדים והלוחמים, המגיעים מחלקים שונים של העם.
אלו ערכים ההכרחיים לקיום חוזה בסיסי בין המדינה לבין אלו שמוכנים למסור את חייהם עבורה ולהפעיל עבורה את כלי הנשק הקטלניים ביותר.
החוזה הזה פשוט ונכתב בדם לוחמים רבים. הצד של הלוחמים פשוט אבל הכי קיצוני שיכול להיות – הם נכונים למסור את חייהם על מנת להגן על המדינה.
המדינה מצידה מתחייבת שלא לפקוד עליהם פקודות בלתי חוקיות בעליל. כאלו שדגל שחור מתנוסס מעליהן.
כשר בכיר, כחבר קבינט, עמדתי בעבר, עומד בהווה, ואמשיך לעמוד בעתיד בקוד הזה. הוא הבסיס ללכידותנו.
יחד עם שאר חברי הקבינט, המהווים מגוון קולות, המאזנים ומאתגרים זה את זה, אמשיך לגבות את היושרה והמקצועיות חסרת הפשרות של צה”ל ומפקדיו בתהליכי הפעלת הכח שלו.
עמדתי ובעזרת השם אמשיך לעמוד בצד שלי בחוזה!
על הצד שלכם – אין צורך לדבר. עמדתם ואתם עומדים בו מאז תקומת מדינת ישראל, כולל אתמול במ.פ ג’נין!
מעריך אתכם.
אוהב אתכם.
בצלאל.