שירה, רכזת חברתית ביישוב הר ברכה, ביקשה הלילה שאכתוב כמה מילים לנוער של היישוב. זה מה ששלחתי לה:
“מספיק להסתכל בתמונה של הלל-מנחם ויגל-יעקב יניב כדי להבין את גודל האבידה. כמה מתיקות, כמה טוב, כמה אור על הפנים.
אבל שלא כמוני, אתם גם זכיתם להכיר אותם אישית, ולא דרך תמונה. לחיות לצד שני צעירים שהפכו פתאום קדושים, שעלו כעת בסערה השמיימה.
הם לא נרצחו כי היו הלל-מנחם ויגל-יעקב, אלא רק כי הם יהודים, רק כי היו שם. במובן הזה הם שליחי ציבור, של כולנו.
כל אדם שנרצח והופך לחלל, מותיר אחריו חלל שצריך למלא. חכמינו אומרים על חבריו של אדם שנפטר: ‘אֶחָד מִבְּנֵי הַחֲבוּרָה שֶׁמֵּת – תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כֻּלָהּ’.
אבל מה זה תדאג? האם החברים של הנפטר צריכים להיות עכשיו בלחץ ובעצבים ובחרדה? הכוונה היא: החבורה תדאג להשלים את החיסרון. החברים ידאגו להוסיף בעולם עוד בנייה, יציבות ועוצמה. לא סתם אסתי, אימא של שניהם – אחרי ההחלטה לתרום את אבריהם – סיפרה אתמול שהם היו בדרך ללמוד תורה וביקשה שכולנו נמשיך את המשימה.
בשבת האחרונה הם היו איתנו בעולם הזה כשקראנו בתורה. בשבת הקרובה הם לא יהיו כאן איתנו כשנקרא בתורה: ‘זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק’. עמלק תמיד חיפש ספק, פירוד, בלבול וחולשה, אבל כל מעשה של אחדות, ערבות הדדית, חיזוק ואמונה – מנצח אותו.
תנחומים לכולכם. בשורות טובות”.