הקב”ה לא נמצא רק בבית הכנסת. חיי הקודש אינם מוגבלים לשבת

אחד הדברים המייחדים את היהדות קשור לתפיסת האחדות. לא רק אחדותו של הבורא, שהוא אחד ויחיד, אלא שכל הבריאה וכל דבר שקיים בעולם הם חלק מאותה אחדות. אין הפרדה בין חיי הקודש לחיי החולין, אלא גם החיים הארציים הם חלק מעבודת הבורא.

בקרב עמים אחרים מקובל לחשוב שכדי להיות קרוב לבורא צריך להינתק מהחיים הארציים, להיות נזיר, לפרוש מהוויות העולם. החיים בתוך העולם נתפסים כסתירה לעבודת הבורא, ולכן מי ששואף לחיי קדושה הולך למקומות שבהם יוכל להתבודד ולהתמסר לחיי רוח בלבד.

היהדות סבורה שגישה כזאת סותרת את תפיסת האחדות. הקב”ה אינו נמצא בבית הכנסת בלבד. חיי הקודש של יהודי אינם מוגבלים לשבת קודש בלבד, שבה הוא מתרומם מעסקי החולין. “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ”, נאמר בספר משלי (ג,ו) – עליך להכיר את הבורא השוכן בכל מעשיך ובכל אורחותיך, כי “אין עוד מלבדו”.

יהודי בביתך ובצאתך

בחוגים מסוימים הייתה שגורה בעבר האמרה “היֵה יהודי באוהלך ואדם בצאתך”. לאמור, בביתך או בבית הכנסת שלך היֵה יהודי, אבל כשאתה יוצא החוצה, אל העולם הגדול, התנהג ככל האדם. עשה עסקים כמקובל בעולם העסקים. השתתף בבילויים ובחיי חברה כפי שנוהגים הגויים שסביבך.

היהדות דוחה לחלוטין גישה זו. האמונה היהודית לא נועדה לבית הפרטי ולבית הכנסת בלבד, אלא היא מקיפה את כל חיי האדם. יהודי אוכל כיהודי, עושה עסקים כיהודי, מחנך את ילדיו כיהודי, וגם יוצא לחופשה כיהודי. התורה ומצוותיה מלוות את האדם בכל רגע מחייו ובכל פרט מעיסוקיו.

ובמובן מסוים דווקא החיים הארציים על-פי התורה מביאים לידי ביטוי ביתר שאת את האחדות האלוקית. כל עוד היהדות נשארת בתוך מסגרות התורה והקדושה, לא ניכר ש”אין עוד מלבדו”.

דווקא כאשר התורה והמצוות מטביעות את חותמן בעיסוקי החולין של האדם, כאן זוהרת העובדה שהבורא חובק את כל ההוויה, ואין שום דבר שאינו כלול בתוכה.

מי מאמין ומי רואה

היו זמנים שיהודים שעסקו במלאכה ובמסחר לפרנסתם חשו עצמם נחותים לעומת מי שיכלו להקדיש את חייהם לתורה ולעבודת הבורא. זה אחד הדברים שהדגישו הבעש”ט ומאורי החסידות ממשיכי דרכו – שאפשר וצריך לעבוד את הבורא גם בסנדלרות ובנגרות, בחייטות ובנפחות, בחנות ובבית העסק.

כשיהודי מנהל את עסקיו על-פי התורה, מפריש מרווחיו מעשר לצדקה, ומאמין שהצלחתו הכלכלית באה מהקב”ה – בכך הוא משכין את הבורא בתוך כל פרט במציאותו של העולם.

גדולי החסידות טבעו את האמרה: “יושב אוהל – מאמין, ואילו בעל עסק – רואה”.

מי שיושב בארבע אמות של תורה וקדושה יש בו אמונה גדולה, אבל היא נשארת ברמת האמונה בלבד. ואילו יהודי החי עם האמונה בתוך העולם וטרדותיו, רואה בעיניו את ההשגחה העליונה, ועד כמה כל ההצלחה באה מברכת שמיים.

זו המשמעות העמוקה של הציווי “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם“!