1.
וידוי קטן: כבר הרבה זמן שלא התלהבתי מפוליטיקאים כמו שאני מתלהב בימים אלה מיריב לוין ומשמחה רוטמן.
בעצם, זה יצא לי מתון מדי, אולי ננסה שוב: מעולם, מיום עומדי על דעתי ועד היום הזה, לא התלהבתי מפוליטיקאים כמו שאני מתלהב מיריב לוין ומשמחה רוטמן.
טוב, זה כבר נשמע לי קצת מוגזם, אז תנו לי לנסות פעם שלישית ואחרונה, בסדר? הנה:
מעולם לא התלהבתי מפוליטיקאים. נקודה. למה? בגלל שהם פוליטיקאים. מה, צריך לפרט? אבל שני הפוליטיקאים האלה, שר המשפטים וסגן ראש הממשלה יריב לוין ויושב ראש ועדת החוקה שמחה רוטמן, עשויים מחומר אחר ומביאים איכויות שטרם נראו על המסך (של ערוץ הכנסת): רצינות, יסודיות, הבנה, בהירות, חריצות, עומק, ענייניות, אחריות.
אבל זה לא רק זה. יש עוד תכונה משותפת לשני הפוליטיקאים האלה שגורמת לי להעריך אותם כל כך. כלומר, תכונה משותפת שלשניהם אין: כריזמה. פשוט אין להם את זה. הם לא נואמים מרשימים. אין להם נוכחות סוחפת במיוחד על הפודיום או באולפן. העיניים לא נשואות אליהם. כשהם נכנסים לחדר לא משתרר שקט (לאחרונה דווקא נהיה רועש מאוד).
למעשה, יש להם לוק של פקידים, או אפילו משפטנים, אבל לא מהסוג הסטארי שנותן בבית המשפט את ההצגה הכי טובה בעיר. יותר מהסוג הנוטריוני. תחתום כאן בבקשה. וגם כאן. וגם כאן.
2.
ואולי בגלל זה, בגלל שמטבעם הם לא אנשי שואו וצלצולים (ליריב לוין יש אפילו מין חיוך מבויש כזה כשהוא מדבר), הם לא מנסים כל הזמן להתחנף לקהל. וזאת באמת התכונה שהכי בולטת אצל שניהם. והם גם לא מתרגשים מאף אחד.
התכונה הזאת נדירה מאוד אצל פוליטיקאים, משמאל וגם מימין. הרי בדרך כלל כשאיש ציבור מדבר הוא מבקש לרצות מישהו. אם לא את המראיין, אז את הקהל שמצביע לו. הוא חושב על איך הוא נראה. איך הוא יצא. רוצה שיאהבו אותו. שימחאו לו כפיים. אני מבין אותם. כאיש תקשורת, אני מכיר את התחושה הזאת באופן אישי…
ולכן אני כל כך מתפעל מלוין ומרוטמן. ראיתם באיזה ביטחון פנימי רוטמן הפסיק את הריאיון באמצע, ברגע שהוא הבין שהוא ישודר בליל שבת? “לא, לא, לא, אני לא מצטלם לדברים שמשודרים בשבת. זה לא משהו חדש”, הוא אמר במין פשטות כזאת.
הוא לא מפחד לעצבן את המראיין? הוא לא חושש לצאת דתי חשוך ופנאט? הוא לא מפחד מנקמת הערוץ? נו, הוא הרי כבר באמצע. הצלם כבר לחץ רקורד, הסאונדמן כבר חיבר את המיקרופון לדש החליפה, והרי תהיה כתובית של “צולם ביום חול”. קצת פשרות. ובכן, לא. וזה הרגע שבו הבנתי שהרפורמה במערכת המשפט תעבור למרות הכול. רוטמן לא יתקפל כל כך מהר.
וכמה אני מודה להשגחה העליונה ששמה דווקא את שני הגיבורים־חנונים האלה במקום הזה בעת הגורלית הזאת. מישהו אחר לא היה יכול לעשות את התיקונים האלה, שכה נחוצים למערכת המשפט. הוא היה אולי נואם על זה בלהט ובכישרון (רק תחשבו כמה נאומים מצוינים בנושא שמענו בעבר מהדמויות הבאות: ראובן ריבלין, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, אילת שקד, גדעון סער. מי לא הסביר באותות ובמופתים עד כמה המערכת זקוקה לרפורמה?). אבל לא כל אחד ניחן בביטחון העצמי, בשקט הפנימי, בתחושת האחריות הלאומית, בעמוד השדרה מפלדה שיש לשניים האלה, שאגב, באו מרקעים שונים מאוד.
איך אני יודע? כי כמו גרופי אובססיבי התחלתי לקרוא בימים האחרונים על חייהם להבין מאיפה צמחו (כך גיליתי להפתעתי שרוטמן למד באותו בית ספר שבו אני למדתי בכיתה א’. כבוד למורה חיה!). ולא שהיה קל למצוא חומר. אין עליהם כתבות צבע. אין איתם ראיונות אישיים מרגשים. טוב, אפשר להבין למה. מקסימום הרגש שלהם זה כשהם מדברים על עילת הסבירות.
3.
אבל יש הופעה תקשורתית אחת של יריב לוין שאסור לכם לפספס. הנאום שלו בליל ההצבעה ביום שני השבוע בסביבות השעה אחת בלילה. צפיית חובה.
נכון, לוין הוא לא בדיוק האיש לשמוע באחת בלילה. האמת היא שקצת נרדמתי באמצע. אבל מהר מאוד התעוררתי מצרחות ביניים (תודה, חברת הכנסת מירב בן ארי!).
תראו את הנאום הזה. בעיקר אם אתם מתנגדים למהלכים של לוין. ובעיקר בעיקר אם אתם חיים בימים אלה בתחושת חרדה מהמהלכים שלו. אני יודע, מתנגדי הרפורמה הם לא בדיוק המעגל הטבעי של קוראי הטור הזה, אבל למי מאיתנו אין מכרים או אפילו קרובים שהקמפיין התקשורתי חסר התקדים הצליח לדכא בימים אלה?
האמת שהכי כואב לי על האנשים הטובים האלה. מלח הארץ. הכי לא אנרכיסטים. אכפתיים באמת למה שקורה כאן. תרמו הרבה למדינה, בכל התחומים. שוחרי טוב. אבל למרבה הצער הם לא יכולים לראות את הטוב הזה, שהם שוחרים. החיבור היומיומי שלהם לתקשורת מסמא את עיניהם. הרי שמה דיווחו שסוף העולם הגיע השבוע. או לפחות סוף המדינה. וגם הציונות.
איך כתב נחום ברנע? “יום שני, 20 בפברואר 2023, כ”ט בשבט תשפ”ג, ראוי להירשם כיום שבו השתנתה מדינת ישראל. 75 השנים הראשונות תמו. אתמול התחילה ספירה חדשה, מדינה חדשה, ציונות חדשה”.
וואו. בדברי ימי הציונות ייחקקו לדורות שני תאריכים גורליים: ההצבעה באו”ם בכ”ט בנובמבר וההצבעה בכנסת בכ’ בפברואר.
4.
לפעמים אני חושב לעצמי שאם כל כך הרבה אנשים קוראים בימים אלה את ‘ידיעות אחרונות’, העיתון של המחאה, וצופים בשידורי התעמולה באולפנים הפתוחים של ערוצים 11, 12 ו־13, איך רק עשרות אלפים באים להפגנות? זה פשוט פלא. היו אמורים להיות מיליון איש בהפגנה בקפלן, שני מיליון איש מול הכנסת, וחמישים אלף איש בחדר המדרגות של חברת הכנסת טלי גוטליב. מינימום.
הלוואי שמישהו מאלה ישתכנע לשמוע את מחולל ה”מהפכה המשטרית” יריב לוין נטו. בלי המסגור של התקשורת. לפני כשבועיים המלצתי כאן על הריאיון החשוב שלו לפודקאסט ‘שומר הסף’ של ד”ר גדי טאוב. נו, הקשבתם לו? למה לא? כי הוא ארוך? נכון. הוא ארוך. וגם הנאום בכנסת השבוע היה ארוך. מה לעשות, לוין הוא איש רציני. לא כמו חבורת היוראי להב־הרצנואים שקטעה את הנאום שלו בכנסת שוב ושוב עם הטענות המנומקות הבאות, ואני מצטט מילה במילה: “בושה! בושה! בושה!”.
5.
אבל יש כאלה שמדאיגים אותי אפילו יותר מהאכפתיים שטורחים לעלות ברכבת לירושלים עם שלטים מאולתרים מבריסטול, שעליהם כתבו עם לורד בכתב יד מסרים ששמעו במהדורה של אתמול. יותר מהם, מדאיגים אותי אנשי ימין שתומכים בתיקון מערכת המשפט, שמבינים עד כמה הוא נחוץ, אבל אכלו את הקמפיין התקשורתי של אוטוטו־מלחמת־אחים.
ביום חמישי שעבר שמעתי את פנחס ולרשטיין, מנכ”ל מועצת יש”ע לשעבר, מתראיין ל’כאן רשת ב”. ספק אם יש בעשרות השנים האחרונות יהודים שיש להם זכויות על בניין הארץ כמו שיש לולרשטיין. אז מה גורם ליהודי יקר כזה לקרוא לציבור (שברוך ה’ מה־זה לא נענה!) להצטרף בהמוניו במוצאי שבת ליועז הנדל, יפה הבלורית והפוזה, שארגן את הפגנת “הימין האחראי”?
“אני כל כך סוער”, הסביר ולרשטיין. “קודם כול, שלא אובן לא נכון חלילה, אני בהחלט חושב שצריך להגיע לתיקון מערכת המשפט והפרקליטות במדינה. רק שאנחנו בבחינת – שמעתי מאשתי ומאוד מצא חן בעיניי – משפט שלמה. יש כאלה שהולכים לשרוף את המועדון, גם לי גם לך לא יהיה, ודווקא אמא של הילד החי מוכנה לוותר על הזכות שלה, העיקר שהוא יישאר בחיים. אני חושב שאחדות החברה הישראלית שווה מחיר יקר לשלם. ולכן, הגם שאני חושב שצריכים לעשות שינויים כאלה ואחרים, הן בפרקליטות והן בבית המשפט, אני חושב שלהגיע למכנה משותף יותר חשוב ממה שאני רוצה להגיע”.
6.
ואתה שומע ומתפלץ. שוב ה”אחדות”? המילה המסוכנת הזאת שיכולה להכשיר את המעשים הכי חמורים, את הבריתות הכי מסוכנות, כי הצליחו לגרום לך לחשוב שעם ישראל בקרע נוראי? הרי אם אולמרט, אהוד ברק, חולדאי, בוגי, חלוץ ושאר אלה שקוראים בימים אלה לדם ברחובות היו שומעים את הדיבורים האלה שלך, הם היו מנשקים אותך על מצחך ואומרים: יישר כוח. אל הסנטימנט הזה התפללנו. אנשים מימין שיעצרו את רוטמן ולוין כי ישתכנעו שהמחיר יהיה יקר מנשוא.
“אבל עד כדי מסמוס הרפורמה ובעצם מניעת שינוי אמיתי?” שאל את ולרשטיין המראיין המופתע, זאב קם.
“אני חושב שחלק ניכר מההפגנה”, הוא ענה, “היא לא על סיפור הרפורמה, אלא על התחושה שגונבים לנו את המדינה. המדינה הולכת להיות פחות חופשית, המדינה הולכת להיות… אני מרגיש אצל אנשים שאני אוהב ומוקיר תחושת ייאוש כזאת. אובדן דרך”.
וזאב קם ממשיך ושואל את מה שכל כך מתבקש לשאול: “אבל יש לך ספק שלא משנה מה הייתה מחליטה הקואליציה הזו, או הממשלה, כל מהלך ימני־לאומי שהייתה מוציאה מתחת ידה, יש לך ספק שהיה זוכה למחאה?”. והמראיינת שלצידו, קרן אוזן, מוסיפה: “יש שיגידו שמאוד מפתיע לשמוע אותך מדבר ככה”.
“כן, אבל ככה היה בכפר מימון. ככה היה בכפר מימון…”, עונה ולרשטיין, “השאלה היא מה חשוב ממה. אני חושב שההחלטה שלנו בכפר מימון, עם כל הכאב… מצד אחד ההרגשה שנוצחנו, והיינו מבוטלים, ולא הרגשנו גיבוי, והפעילו נגדנו צבא אפילו בתוך מדינת ישראל, והורידו אנשים שיש להם כיפה על הראש אפילו במעלה אדומים מהאוטובוסים. דברים נוראיים. אבל האם האחריות הלאומית שלנו לקרע, כן או לא? אנחנו ההנהגה הוכחנו אז, בייאוש ובכאב לב, שאסור להתקדם מכפר מימון לגוש קטיף כי זה עלול לגרום קרע נורא בעם…”.
7.
בקטע הזה של הראיון כמעט התחלתי לשיר “תפילה לעני” מרוב ייאוש. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לדיון ארוך השנים האם היה צריך לפרוץ את הגדרות בכפר מימון. אומר רק במשפט אחד שלהערכתי זה לא היה עוצר את הגירוש. אי אפשר לנצח החלטת ממשלה. לא ברמה המוסרית, אלא בראש ובראשונה ברמה הפרקטית.
אבל שימו לב מה קורה כאן: כשהימין נדרס בידי ממשלה שנבחרה על מצע של “דין נצרים כדין תל אביב”, כששמונת אלפים חלוצים נזרקים מבתיהם, כשמתים נעקרים מקבריהם, בתי כנסת נשרפים – אנחנו צריכים לכבד את החלטת הממשלה, כי אנחנו ממלכתיים ואחראים ומבינים שאחדות העם היא מעל הכול. ואז, 19 שנה אחר כך, כשהימין סוף סוף בממשלה עם רוב בולט, עם הזדמנות היסטורית לתקן (לא לדרוס. לא לנקום. לתקן) את מערכת המשפט שבמשך שלושים שנה פוגעת בארץ ישראל, פוגעת בתורת ישראל, פוגעת בדמוקרטיית ישראל – גם אז צריך לעצור. כי, מה לעשות, הערך של “אחדות ישראל” הוא מעל הכול.
8.
אז טוב, נחכה ל”מכנה המשותף”, ובינתיים ניתן לקומץ שופטי בג”ץ פרוגרסיביים להמשיך למנות את עצמם, להמשיך לשלוט כאן בניגוד למה שבחר העם, להמשיך לקשור את ידי מערכת הביטחון, להמשיך להרוס בתים של יהודים, להמשיך לפגוע בצביון היהודי של המדינה.
אבל אל דאגה. זה לא להרבה זמן. אם נהיה קצת יותר נחמדים ויפים, התקשורת בוודאי תשתכנע בצדקת דרכנו. ואז נעשה ביחד את כל השינויים הנדרשים, בהסכמה, באהבה ובאחדות.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. הוא מאריך אותה במו ידיו.