אז כמה בנות ספרדיות מירושלים נשארו להתייפח בבית?

1.

שנים רבות לפני ואחרי הקמת המדינה, יצאו לאור בארץ עיתונים מפלגתיים. בימינו פעיל כיום רק עיתון אחד – ‘ישראל היום’ – שמזוהה כמעט רשמית עם מפלגה או יותר מדויק: עם מנהיג מפלגה.

אבל במגזר החרדי, דבר לא השתנה. היומונים הם ביטאונים מפלגתיים. וכך, המודיע בשער עם מודעה על מגזין היסטורי: בני ברק – 90 השנים הראשונות (ראש עיר חסיד גור בביטאון של חסידי גור), ו’יום ליום’ עם עמודים שלמים על עצרות של ש”ס.

לקוראים החרדיים זה לא מפריע, הסביר לי פעם מבין-דבר. האמת, הוא צודק. אילולי הטור הזה, מי יודע אם הייתי שמה לב לכך בכלל.

2.

חשוב להעריך מי שיודעים להפיק לקחים. ובש”ס, כך נראה, יודעים.

אחרי הכישלון של העצרת שהתקיימה בר”ח אלול בבנייני האומה, הם למדו איך מרימים אירוע. מודעות ענק של פרסום בביטאון הבית, טורי מערכת הקוראים “כולנו נוכל להיות שם עם רבותינו”.

בידיעה עצמה הקפידו בש”ס (ותרשו לי להניח שהם עברו עליה קודם) להציג את האחים לבית משפחת יוסף על פי סדר הא’-ב’, כך בהחלט נכון לנהוג – רבי אברהם, רבי דוד, רבי משה. אז אולי צריך להשמיט את טפיחות השכם העצמיות חסרות הכיסוי בדמות משפטים כמו “אלפים רבים גודשים את עצרות חודש אלול מדן ועד אילת”, או משפטים כמו “נשכרה חברת אבטחה, מאות מאבטחים וסדרנים ישמרו על הסדר הטוב וימנעו מצב של חוסר מקום” (תגידו תודה אם יהיה מלא וגדוש, דייכם), אבל העבודה, באופן כללי, נעשית נכון.

בשער העיתון אפילו הופיעה תמונתם המשותפת של האחים הגר”ד יוסף והגר”מ משה, יושבים יחד, זה לצד זה, בימים טובים יותר. הלוואי תשוב האחדות ותשרור. שוב ושוב חוזרות על עצמן המילים “מתאחדים”, למען מרן כמובן. רק תזכורת קטנה: “מתאחדים” – לא נוצר רק מפרסומות. “מתאחדים”, זה סיפור שדורש עבודה קשה. קשה מאד.

3.

גם ל’יתד נאמן’ יש הפוליטיקה שלו. גם שם מעדיפים להציג תמונות חגיגיות, על פני מציאות מורכבת.

קחו, למשל, את הידיעה על כינוס מפקחים ומשגיחים של “הכשרות המהודרת שארית ישראל”. מספרים על הכינוס, בליווי תמונה, רק לא מפרטים מדוע טורפד האירוע באולם המקורי, למה עלו חברי הבד”צ אל מעונו של הגראי”ל שטיינמן, ואיך היו מי שניסו לחבל בחגיגיות האירוע.

עדיפה ידיעה קטנה, בעמוד ימני לא בולט, מכתבת מגזין שחודרת לכל פרטי הסכסוך.

4.

שמחתי לקרוא בעיתון בקהילה שיו”ר תנועת ש”ס, ח”כ  אריה דרעי, כבר הפנים שראש הממשלה בנימין נתניהו לא רוצה את התנועה הקדושה בממשלה.

זכור עוד אותו שבוע, בימי המלחמה, עת נפגש דרעי עם נתניהו.  באותם ימים התחושה שפיזר דרעי הייתה כי הוא בטוח שנתניהו משתוקק לראותם בפנים. מלשכת ראש הממשלה נשבו זמירות אחרות לגמרי, שלא באופן רשמי כמובן, עד שקשה היה שלא לרחם על האיש והאשליה.

עכשיו, אחרי שלא נותר דבר אותו קיים נתניהו, ואחרי שדרעי פיזר והרעיף עליו שבחים לרוב על תפקודו בעת המלחמה, מבין גם יו”ר ש”ס ש”הדיבורים של ראש הממשלה הם חלק מתרגילי הכוח הפנים קואליציוניים שלו”.

ואתם שם בלשכת דרעי, וכי לא אמרתי לכם קודם?

5.

שאפו למשפחה.

אחרי שלפני שבוע תקף העיתון את משטרת התנועה ויחסה הברוטלי כלפי אברך מבני ברק, השבוע פורסם תחקיר מקיף נוסף. והפעם: “למשטרת ישראל אין נוהל כתוב לחיפוש אחר נעדרים, אין לה מפות מעודכנות של כל ערי ישראל, וכאשר מדווח על נעדר, אזורים שונים לא נסקרים”.

במשטרה, כמובן, דוחים את הטענות מכל וכל.

6.

עוד כתבה מרתקת במשפחה: כתבת-שטח על גבול הצפון. עם משקפות, עם בית חולים שדה, בתצפית נמרוד. בהחלט מלא צבע ומעניין.

מצד שני, לא חייבים להיסחף בכותרת עם “כתב משפחה עשה יום עם חיילי צה”ל המופגזים”. הוא הרי שהה בעיקר עם קוטף אפרסקים, תושבים בקיבוץ זיוון, עם אבי מנהל הקהילה של הקיבוץ, וגם עם קובי מרום, עמית מחקר במכון למדיניות נגד הטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה.

והם, מבין כל אחד,  לא ממש חיילי צה”ל המופגזים. אבל נניח לקטנות. שבוע אחרי שכתב יתד נאמן עלה צפונה, עושה זאת משפחה, אבל מצליח לרתק.

7.

‘מחלוקת הפוסקים’ נרשמה השבוע בין משפחה לבקהילה.

נתחיל במה שעליו אין חולק: לא כל הבנות הספרדיות בירושלים נקלטו בבתי ספר, לשביעות רצונן. האגדה הזו, שפומפמה בכל כלי התקשורת עם פתיחת שנת הלימודים (כן, גם אני הודיתי בסוף שבנות ירושלים מצאו להן משכן, ומודה – טעיתי), כולל מחיאות כפיים סוערות (גם מצידי) לעומד בראש מחלקת החינוך החרדי צביקה כהן, ולאיש שקצת השתלט לו על הקרדיט, יו”ר ש”ס אריה דרעי – אבל מתברר שהמצב, אפעס, קצת שונה.

משפחה, שבכל הקשור לש”ס יותר עסוק בדברור ופחות בעיתונות, מעגל קצת את הפינות: שלוש בנות ללא סמינר (בירושלים. בשאר ערי הארץ עצוב כמו בכל שנה). עוד 10 בנות מתנגדות לשיבוץ.

אליבא דבקהילה, לא פחות מעשרים בנות נותרו ללא קורת גג לימודית.

ויש עוד מחלוקת, אם כי הרבה פחות מהותית: אליבא דבקהילה, בפגישת נתניהו והח”כים החרדיים לא היו כלל עדכונים ביטחוניים. קצת פאדיחה כשהכותרת שדוברי ראש הממשלה מצמידים לפגישה היא “פגישת עדכון ביטחונית”…

משפחה, חולק עליו: היו גם היו עדכונים. בין השאר עודכנו הח”כים שאין שום התחמשות חדשה של החמאס, כפי שניסה “גורם מדיני” לפמפם. “לא דובים ולא זבובים”.

אם תשאלו לדעתי, בשאלת הבנות הייתי נוטה לכיוון בקהילה, בשאלת הביטחון, לכיוון משפחה. אבל, כמו שנוהגים לומר אצלנו, מה חשוב 20 בנות או 3 בנות – אפילו בת אחת שבוכה בבית זה ‘יותר מדי’… ובנושא הביטחוני, ממילא זה לא ממש התחום של ה’נפגשים’ עם נתניהו. אז מה חשוב עדכן או לא עדכן.

8.

אחרי האגדה המתוקשרת בסוף שבוע קודם על המפלגה החדשה שמקים הראשל”צ הגר”ש עמאר, מפציץ השבוע משפחה עם אגדה חדשה: “מקורביו מאשרים כי גמלה ההחלטה בלבו להתמודד לתפקיד רבה של ירושלים”.

טוב, אודה ולא אבוש, אני לא מצאתי אף מקורב, שאישר דבר כזה. אבל תמיד מסתתר מקורב שלאף אחד לא יצא להכיר עד היום. “בסוף השבוע שיגרו מקורביו איום מוסווה – אם ש”ס תילחם בהחלטה, הרב יריץ רשימה עצמאית לכנסת”. ואל תגידו שזה לא מתוחכם.

בבחינת, זוכרים את העיתון של שבוע קודם? זוכרים שהזהרנו על הקמת מפלגה חדשה? ובכן, השבוע הזהרנו על רבנות ירושלים, עכשיו תקשרו – אם לא תתנו רבנות, תקבלו מפלגה. כן, ככה בדיוק אמרו המקורבים (תמיד יש מקורבים).

כאילו ש”ס היא הקובעת אם יהיה או לא יהיה רב (ונניח שראש העיר נשבע בשבועה מול ספר תורה – וכי הוא אחראי למה שיטילו עשרות בוחרים בקלפי?). הרי ש”ס בקושי מצליחה לשלוט על רשימת הרצים לתפקיד הרב הספרדי (וכי שאל אותם הרב מרדכי טולידאנו האם להתמודד?)

9.

אהבתי את סיפור השטח החזק של המודיע.

ברגע הראשון נטיתי להקל ראש. לנסוע עד מזכרת בתיה רק כדי לראות איך שומרים שם שמיטה? שבלוני. אבל אז נכנסתי לפרטי העלילה, וזה בהחלט מרתק.

עמיהוד ארקין, נין ונכד למייסד המושבה, דוד שלישי של מי שסומכים על היתר מכירה. אבל הוא כבר לא. בגיל שמתקרב לגבורות החליט לעשות מעשה ולהרים את דגל השמיטה, להחזיר עטרה ליושנה.

בימי הבראשית, כשגילו פקידי הברון כי אנשי המושבה שומרים שמיטה בלי היתר מכירה, הם נקטו בסנקציות – סגרו להם את באר המים, את בית המרקחת, אסרו על הרופא להעניק טיפול רפואי. אבל את אנשי המושבה זה לא הרתיע. גדולי ישראל אסרו היתר מכירה, ובשבילם זה היה קודש.

משנה זו – גם בשביל עמיהוד.

10.

גם יתד נאמן מצא סיפור מעניין. תחת הכותרת ‘מעז(ה) יצא מתוק’, שב סופר העיתון אל קיבוץ ניר עם, מעוז השומר הצעיר. מלכתחילה הגיע כדי לשוחח עם מנהל הכוורות, אלא שמנכ”ל ‘איילת השחר’ ביקש ממנו לרחרח רוחנית את המקום.

כך גילה שהתפילות יתקיימו השנה בחצר ביתו של יהודי בשם אמוץ, ושבית המזכירות הישן יהפוך לבית כנסת.

לא מרתק כמו סיפורו של עמיהוד ארקין, אבל בהחלט מעניין מאוד.

11.

בתחרות המגזינים משפחה מול בקהילה נרשם השבוע תיקו כמעט צמוד.

משפחה עם שני סיפורים טובים: הרב בעריש וייס, בנו של גאב”ד ירושלים זצ”ל, מעלה זיכרונות – שבעים שנה אחרי שיצא עם אביו מהבונקר; ושלום כמוסה, חקלאי בודד מחוות נמירה, ישמור השנה את השמיטה.

גם לבקהילה שני סיפורים טובים: יונתן דניאלס מצא ספר תורה מתחת לספה של זוג גויים קשישים בפולין, וחמאד עווידאת עיתונאי דרוזי מרמת הגולן, עם סיפורים בהחלט מעניינים (כתבת יחצ של הוצאת ראש העיר בית שמש לסיור, לא נחשבת לסיפור חזק. וסליחה מראש, מוישה).

12.

השבוע ערך שר החוץ אביגדור ליברמן תדרוך לכתבים מדיניים. לא חרדיים, כמובן. במהלך אותו שבוע שבו העיתונאים וציטטו “גורם מדיני”, כזה שתוקף את ראש הממשלה בנימין נתניהו.

הכול עשו ‘אחד ועוד אחד’ והגיעו לזהות המתדרך.

המעניין הוא כי האגדה המתהלכת במסדרונות הכנסת מדברת על כך שליברמן נמנע מלתדרך עיתונאים חרדים, כי הם נוהגים להדליף…