עימות נתניהו-לפיד על התקציב הוא הכל חוץ מדאגה לכלכלה

1. העימות בין ראש הממשלה לשר האוצר איננו כלכלי, לא חברתי, לא ביטחוני ולא נדלנ”י – אבל הוא הרסני גם לכלכלה, גם לחברה, גם לביטחון וגם לנדל”ן.

ההתנגחות ההדדית העכשווית בין בנימין נתניהו ליאיר לפיד היא על האגו המתפוצץ, מתובל בפחד, חשדנות, יוהרה, הרבה תחרות וערימות של מסיתים בעלי עניין (שמאל, ימין, חרדים וגם חברי כנסת של הליכוד שאצה להם הדרך וכבר רוצים לראות את סוף הכהונה השלישית של נתניהו, בתקווה שבזה יסיים ויפנה את הדרך).

העימות הכספי האמיתי – קטן ומוגבל. העימות האישי – סוער בהרבה, ואחרי כל הקש, הנוצות והפטפטת הכול מתכנס לדבר אחד: לחץ בעד ונגד מע”מ אפס.

2. רק שהפרשה האישית לגמרי הזו הולכת לאנוס מדינה להיכנס למערכת בחירות יקרה ומשתקת – 18 חודשים בלבד מאז השבעת הממשלה (18.3.13), פחות משנתיים אחרי מבצע “עמוד ענן” (הסתיים ב-21.11.12), פחות מחודש אחרי הפסקת האש (26.8.14) במלחמת “צוק איתן” המתסכלת והמביכה, כשהמשק בהאטה מואצת בדרך למיתון, כשמשבר האמון בין האוכלוסייה לצבא מעמיק, ההזנחה הפושעת ב”ערי הפיתוח” זועקת, כשיישובי הגדר נלחמים נגד נטישה המונית שהפכה למובנת, כשהצבא חייב להתארגן למלחמות הבאות, כשעניי המדינה נהיים עניים יותר, המעמד הבינוני מעורער יותר, המשק בסכנת אבטלה (לא בשירות הממשלתי והציבורי המתנפח, שברובו ממשיך לחגוג בלי להתייעל או לעבוד) ומחירי דירות שממשיכים לטפס מעלה-מעלה.

3. בהנחה שכוונות השניים הוגנות ודרכם אמת – הם יכולים להסתדר ביניהם. אמנם יש פערים, אבל לא כאלה שחייבים לשבור את כל הכלים בגינם, ולרוץ בהיסטריה לבחירות.

בטח לא יותר עמוקים מאלה שהיו בממשלות אחרות, גם לא כששר האוצר היה ממפלגתו של ראש הממשלה, חש חייב לו ופחד ממנו. רק שזה לא יכול להיעשות בשיחות רבות-משתתפים, כמו זו של היום (א’) או זו שהתכנסה בשבוע שעבר – אלא רק ביניהם.

בכנות, בבניית אמון פוליטי וסדר יום, בארבע עיניים.

אם הם לא יהיו מסוגלים לעשות את זה – אם יכפו על הארץ בחירות שילוו מן הסתם במערכת הכפשות והאשמות הדדיות (לפיד: הרי אני כבר התחלתי להוריד את מחירי הדירות, אבל הביבי הזה הפריע לי בגלל הטייקונים החברים שלו… נתניהו: אני הצלתי את ישראל משבר עמוק שאיים עליה בגלל שהלפיד הזה לא מבין כלום חוץ מלדבר, לשיר ולהשתמש בג’ל בשערות) – הם, שניהם, צפויים להיענש על ידי הציבור הכי חשוב בעבורם בבחירות: מרכז המפה הפוליטית, אלה הנוטים יותר-ויותר לבחור את האיש שבראש ופחות את המפלגה, אלה שבלעדיהם כבר אי אפשר להקים ממשלה יציבה.

4. טכנית, מונחים על השולחן כמה עניינים לא סגורים. גירעון, מסים, תקציב הביטחון, מע”מ אפס. כולם תלויים זה בזה וכולם, לפחות פוליטית, עושים שימוש ציני בבייבי של לפיד: מע”מ אפס.

נתניהו, כמו הנגידה קרנית פלוג, חסכני בגירעון. בה בעת שלפיד דיבר על 3.4%-3.5%, ונתניהו הסתובב סביב 3%-3.1%, הרי שהיום פרסם משרד האוצר הודעה כי יעד הגרעון הוא 3.18%.

גם אם אין דרך לוודא שזה מה שיהיה – נהפוך הוא, הגירעון יכול להיות יותר גבוה כמו תמיד – הרי הפער בין השניים אינו דרמטי, ובסופו של דבר מדובר בעתידנות לשמה, וכבר למדנו מה יכולת התחזיות להתאמת, ותזכורת קיבלנו לא מכבר בדוח המבקר על גירעון 2012.

ברור שהגירעון צריך להתכנס למספר נמוך ככל האפשר – אבל בשביל זה לא צריך לתקוע את המדינה שוב בחודשים של בזבוזי מיליארדים למימון מפלגות, בחירות, ימי שבתון, סקרים, תורמים והלוואות כסף מהבנקים שאחר כך אי אפשר להחזיר אותם (אבל הח”כים נשארים חייבים לבנקים והחלטותיהם מוטות בהתאם).

5. העלאת מסים: לפיד נגד, גם נתניהו בנשמתו נגד. רק שהוא, בניגוד ללפיד שכבר החליט, נמצא עדיין בקונפליקט בין גירעון למסים. זו נבלה וזו טריפה. הפתרון, אם יבוא, יהיה באמצע. עם זאת, נתניהו היה שמח אילו היו לו הכוח והמרץ לחתוך את הטבות המס המגזריות.

לפיד מתנגד; אולי בגלל המסים, אולי בגלל תומכיו ממעמד הביניים – שהם המוני עובדים בשירות הציבורי – אולי בגלל פחד מהשבתת המשק על ידי האיגודים המקצועיים… גם זו לא סיבה לשבור כלים, שכן גם נתניהו, בסיבוב המי יודע מה כראש ממשלה, שר אוצר ושר על-כלכלי לא נגע בפטורים, ותמיד בחר שלא להתעמת עם ההסתדרות.

6. חברות הדירוג נהפכו לשוט דו-צדדי, כל אחד על פי צרכיו. מי שמושך להעלאת גירעון אומר: כלכלני חברות הדירוג יקבלו בהבנה עליית גירעון בשנה של מלחמה, כשהעולם כולו מכריז מלחמה על איראן ודאע”ש.

מי שמתנגד אומר: העלאת הגירעון שיביא להגדלת החוב תפיל את דירוג האשראי של ישראל שתיאלץ לגייס כסף בריביות גבוהות, שאותן ישלם כמובן הציבור. שתי האפשרויות אמנם סבירות, אבל כבר למדנו ששיקול דעת מרכזי של חברות הדירוג איננו נקודתי; הן רוצות לראות משק בשליטה, ממשלה לא מתברברת, שהחלטה היא החלטה, שהפוליטיקאים לא רצים באמוק ממלחמה לבחירות לעוד מלחמה ועוד בחירות…

7. תקציב הביטחון. גם ראש הממשלה וגם שר האוצר מקבלים את זה שאין ברירה אלה להעלות את תקציב הביטחון. המחלוקת היא על הכמה. בזמן שנתניהו, שהזיע ב”בור” ונותן לעצמו קרדיט של ביטחוניסט-על, נוטה יותר לצד עשרות המיליארדים של משה יעלון שר הביטחון ובני גנץ הרמטכ”ל, יאיר לפיד נסחף הרבה פחות. לא 9 מיליארד מתקציב 2014 לכיסוי הוצאות המלחמה והחזרת המצב לקדמותו – אלה חצי מזה. לא 11 מיליארד תוספת ל-2015 – אלא חצי מזה.

לא עוד 10 מיליארד לתוכנית חומש של הפקת לקחים – אלא נראה מה יהיה בוועדת לוקר, מה יעלה בהליכי הפקת לקחים מהמלחמה האחרונה וזו שקדמה לה. מה יהיה עם המנהרות, מה עם הטיפול בפצמ”רים.

לא לרוץ לשפוך כסף שעלול, כמו קודמיו, לעבור לשכר ולפנסיה מופלגים של בעלי הברזלים יושבי המשרדים. האמת הנסתרת היא שנתניהו, כמו כל קודמיו, למעט שנה אחת של יצחק רבין המנוח, פוחד ממספרי ההרוגים. ראשי ממשלה לא נזרקים בגלל 350 הרוגי תאונות דרכים בשנה, או בגין מאות שמתים עקב זיהומים בבתי חולים, גם בגלל על פערי חינוך מסוכנים; ראשי ממשלות נופלים על הרוגי מלחמות.

לכן הם כולם, בזה אחר זה, נכנעים. רק שלא יגידו שזה בגללם. לפיד חייב להבין את הסיוטים של נתניהו, כמו שנתניהו חייב להבין את הלך הרוח בציבור. אם יחליט שהביטחון יקבל את כל תאוותו בידיו – הוא יישאר בלי כלום לבחירות הבאות.

8. עכשיו, לדבר האמיתי, המרכזי, ללב שמפעיל את כל זה: תוכנית לפיד למע”מ אפס לדירות. בלי לדבר רומזים לו כך: אם תוותר על התוכנית הזו נחסוך 2.5-3 מיליארד שקל, ואז נוכל לצמצם את הגירעון, לא להעלות מסים, לא לחתוך פטורים, לתת לביטחון, ולא להסתכן בירידת דירוג… ובכלל הכול יהיה שופע ונפלא.

נאמר זאת כך: תוכנית לפיד למע”מ אפס נראית בעייתית, לא סבירה, עלולה להעלות את מחירי כל הדירות האחרות, לפתוח מסלול חדש ודשן של פרוטקציה, מאכערים ושוחד. אבל זה מה שלפיד רוצה, על זה הוא מתעקש, וכיום הוא לא יכול להרשות לעצמו לרדת מזה. והוא לא לבד. מעטים שרי האוצר – אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת ויישאר עודף – שלא יזמו, נכנעו, יצרו והשאירו אחריהם איזשהו חור ששווה מיליארדים.

חלק בגלל אינטרסים פוליטיים, לחצי המפלגה, חלק בגלל פחד, אחרים בגלל אי-הבנה, אגו, חולשה מול פקידים או ראשי ממשלה, מיעוטם דאגו “לעשות לביתם”, ועוד-ועוד…

אז יאיר לפיד יכול לעלות לנו 2.5 מיליארד שקל בשנה הבאה בגין מע”מ אפס. לזכותו ייאמר שהוא הסכים לוותר על חקיקה והוא מסתפק בהוראת שעה לשבע שנים. זה נשמע לא טוב – אבל זו המציאות. אגב, שר האוצר שיזם את הרפורמה בשוק ההון, המכונה ועדת בכר, עשה למעשה רק חצי עבודה. הוא העביר את החוק הכול כך חשוב לחיסול שליטת הבנקים גם בקרנות הנאמנות וקופות הגמל והעברת השליטה לגופי השקעות מוסדיים, אבל עצר באמצע העלייה ולא העמיד תנאים רגולטוריים על בתי ההשקעות.

הנזקים של זה מאז ועד היום שווים הרבה מיליארדים בדמות דמי ניהול בלתי סבירים שעלולים להגיע לרבע עד חצי מהצבירה לפנסיה. לשר האוצר ההוא קוראים נתניהו. שלא לדבר על נזקי שרי אוצר אחרים לדורותיהם.

9. בשביל מע”מ אפס, ואפילו שבסביבת ראש הממשלה מטפטפים לו שזה ינפח את האגו והמעמד של לפיד – לא נכון ללכת לבחירות. יותר מזה, לפיד יצטרך לעמוד בחובת ההוכחה. אם ייכשל – זה הסיכון שלו. אם יצליח, למרות כל הביקורות והניתוחים – זה הניצחון של המשק.

10. ציטוט משיר, מאתנו לראש הממשלה ולשר האוצר, מאת יהודה עמיחי: “מן המקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב…”