תזכרו את יעקב ואושי: אל מול שני זוגות עיניים שלא חטאו • טור דומע

אל מול עיני מרצדים שני זוגות עיניים. עיניים עם מבע של תום, עיניים שלא חטאו, שכל פשעם היה שנולדו לעם היהודי. המרצח גדע באחת את חלומותיהם, את חייהם.

בשם העיניים האלו, אני כותבת את השורות הבאות.

הילדים הקדושים האלו לא למדו ליבה, אבל הם היו ילדים טהורים, שלימדו אותם ערכים של חסד, כיבוד אב ואם ואמונה באלוקים. כשהם עשו חסד לחבר, לאח או אחות במשפחתם הברוכה, הם לא חשבו שהם “יוצאים פראיירים”. כשחבר העליב אותם והם שתקו, בטח לא שקלו להרים יד, הם ידעו שאלוקים מאד מעריך מי שנעלב ואינו עולב חזרה.

איני מכירה את משפחת פלאי, אבל יכולה לנחש שבסדרי העדיפויות שלה, כמו אצל רוב בני החברה החרדית, היה פחות טיסות לחו”ל, ארוחות גורמה במסעדות, ויותר השקעה בתשלומים על הלימודים ב”חיידר”, ואת ההופעות וההצגות החליפו דפי גמרא. בשבת, ויתר האבא על שעות שינה שלו, והלך איתם ל”אבות ובנים”, שם יושבים אבות יחד עם בניהם ללמוד תורה. תוספת על מה שלומדים כל השבוע.

הילדים האלו הם טובי בנינו. הם מייצגים עגלה טעונה, שחלומותיה לא להיות מקום ראשון בכלכלה העולמית, אלא בעיקר להיות מקום ראשון בערכים, אמונה ואהבת הזולת. יכול להיות, שאם הם יהיו הרוב, התל”ג יהיה פחות נוצץ, אבל בכל העולם יצביעו על הערכים והאנושיות של מדינת ישראל.

עד שלא עלו כקדושים השמיימה, מן הסתם היו מי שראו בהם צאצאי פרזיטים בורים, טפילים שחיים על חשבון המדינה. עכשיו, מול שני זוגות העיניים, נרעדים המיתרים שבלבבות העם היהודי, והפוסטים ברשתות החברתיות מלאים קינה כנה, גם מפי אלו שלא ממש מחבבים את הציבור החרדי.

והאמת? לא ממש משנה מה תחשבו עלינו, החרדים. שני זוגות העיניים הטהורות האלו הם הסמל ליקר לנו, לחשוב לנו. עליהם גאוותנו.

אז אנחנו הילדים של הפיגוע ברמות. אנחנו שני זוגות עיניים, שהרעידו את המדינה. אנחנו זה הם, ואנחנו שצופים בהם – ועינינו דומעות. הילדים האלו ישבו בעגלה שמטענה שונה מאד מהמטען שעליו חלמו הוגי המדינה. זהו מטען של רוחניות, של פחות כסף נוצץ או לימודים יוקרתיים. במודל הדו־קיום בשלום, היו אמורות שתי העגלות הללו לנסוע בקווים מקבילים תוך אהבה ביניהן, והמון כבוד הדדי.

לצערנו, עם השנים מביטים משתי העגלות אישים בעיניים פחות אוהבות, פחות מכבדות.

וזה כואב. כי אויבנו, למרבה הצער, אינם מבדילים בינינו. מבחינתם, לשתי העגלות מגיע גורל זהה: דריסה במכונית, ירי בכדור, פילוח בגרזן או דקירת סכין. אם חפצי חיים טובים אנו, כדאי שנפנים שיושבי שתי העגלות חייבים ומוכרחים לכבד זה את זה ולאהוב זה את זה. אז בכל פעם בה שמישהו יסנן “פרזיטים” עלינו ועל ילדינו, תזכרו אותנו. את שני זוגות העיניים.

ומותם, לא יהיה לשווא.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘ידיעות אחרונות’